יום ראשון, 20 באוגוסט 2017

קיבוץ בלב העיר

דפנה שמר

גבולות העיר ירושלים חוו שינוי משמעותי לפני 50 שנה, ביוני 1967. רבות נכתב על שינוי זה שהכניס לתחומה של העיר: אוכלוסייה, שטח והרבה שאלות משפטיות/ריבוניות.

אולם, בגבולותיה של ירושלים נערכו עוד מספר שינויים קטנים לאורך השנים, שהאחרון בהם, אושר בספטמבר 2016 ע"י שר הפנים אריה דרעי, שהוא הסמכות לשינוי גבולות בין רשויות מקומיות בישראל, בהתאם להמלצות ועדת הגבולות שעסקה בנושא שינוי הגבול בין קיבוץ רמת רחל לירושלים.

שינוי זה כלל העברת 280 דונם משטחי המטעים של קיבוץ רמת רחל לשטח ירושלים. השינוי עבר למרות ההתנגדויות של קיבוץ רמת רחל, מועצה אזורית מטה יהודה (שבתחומה נמצאת רמת רחל) ומשרד החקלאות (מטעמי הגידולים החקלאיים שבשטח זה). מי שלא התנגד היו הגופים הירוקים: החברה להגנת הטבע, וקואליציה ירושלים בת-קיימא. מקורם של שיקולי הגופים הירוקים שלא להתנגד לשינוי זה, קשור בתכנית ספדי.

אך מקומה של תכנית ספדי בסיפור הזה אינו רק בתיחום מאבקם של הגופים הירוקים. תכנית ספדי נוצרה על מנת לענות על הצרכים הדמוגרפים של ירושלים. במסגרת קידומה של התכנית ומתוך רצון למילוי מכסת עתודות הקרקע החסרות, החליטה שר הפנים (שהיה גם אז אריה דרעי) בהמלצת ועדת גבולות ב 1993 על תוספת של שטחים ממערב ירושלים: אזור רכס לבן, עמק הארזים והר חרת. בתוך החלטה זו נכנסו גם 320 דונם שהיו בתחומו של קיבוץ רמת רחל. שטח זה נמצא ממזרח לשכונות תלפיות וממערב לשכונת תלפיות מזרח.

קיבוץ רמת רחל הרוויח לאורך השנים מהחלטה זו, שכן הקרקע עודנה בבעלותו (בחכירה), כך נוצר מצב שבו השטח עבר מוניציפאלית לירושלים, אבל הבעלות נותרה של הקיבוץ. כתוצאה מכך גרף הקיבוץ רווחים נאים על מכירת והשכרת יחידות הדיור שנבנו בשטח זה.

הגופים הירוקים שינו לאורך השנים אסטרטגיה במאבקם לשמירה על שטחים פתוחים, ועברו להתמקדות בשמירה על שטחים שאינם נמצאים ברצף עירוני ושלהם ערכי טבע.

אומנם סוכם ב 1993 לגביי שטח רמת רחל שלא יחולו שינויים נוספים בגריעת שטחה. אולם מבחינה עירונית נראה כי כיום גריעת שטח נוסף מתחום הקיבוץ היא אופציה הגיונית, יותר מאשר החלופות שהוצעו לה, לכן גם הגופים הירוקים לא הביעו התנגדות.

רמת רחל הינה מובלעת בתוך גבולות ירושלים שנוצרו ב 1967, קיבוץ בעיר. כפי שראינו בסקירה הקצרה הזו למיקום זה השלכות לחיוב ולשלילה.

יום רביעי, 2 באוגוסט 2017

הרמת מסך

אלון קופרארד

תאטרון החאן הוא התאטרון העירוני הירושלמי. בשנת 2015 ביקרו בו 66,608 צופים בתשלום שצפו ב-16 הפקות. זהו תאטרון עירוני קטן יחסית לתאטראות העירוניים האחרים בישראל: תאטרון חיפה הציג 22 הפקות בפני 126,611 צופים בתשלום. תאטרון באר-שבע הציג 14 הפקות בפני 154,512 צופים בתשלום והתאטרון הקאמרי של תל אביב הציג 41 הפקות בפני 844,151 צופים בתשלום.

למעט תאטרון הקאמרי, שבשנת 2015 היו לו 1,478 הרצות של הצגות, היקף ההרצות בתאטראות האחרים דומה – החאן עם 302 הרצות, חיפה עם 339, ובאר שבע עם 396. אם כך, נראה שהפער במספר הצופים בהצגות נובע מגודל אולם הבית שבו מציגים התאטראות ומספר ההצגות שהוצגו מחוץ לאולם הבית.

בבחינת הפיזור הגאוגרפי של ההרצות נוכל לראות שבחאן ובקאמרי רוב ההרצות (73% ו-72% בהתאמה) מתקיימות בעיר הבית. לעומת זאת, התאטראות העירוניים שנמצאים במרחק רב יותר ממרכז הארץ ובסיס הצופים שלהם בעיר הבית קטן יותר מבצעים אחוז נמוך יותר של הרצות בעירם – תאטרון חיפה הציג 54% מהרצותיו בחיפה והסביבה ותאטרון באר שבע הציג 46% בלבד מהרצותיו בבאר שבע והסביבה. 

מבין התאטראות שצוינו, אולמות הבית של החאן הם הקטנים ביותר – באולם הראשי יש 232 מקומות ובאולם הקטן 69 מושבים (סה"כ 301 מושבים). בתאטרון חיפה קיימים 3 אולמות – 160, 158 ו-767 מושבים (סה"כ 1085 מושבים), בתאטרון באר שבע, שאולם הבית שלו הוא המשכן לאמנויות הבמה בעיר, יש שני אולמות עם 430 ו-885 מושבים (סה"כ 1315 מושבים) ובתאטרון הקאמרי יש 4 אולמות עם 910, 414, 267 ו-156 מושבים (סה"כ 1,747 מושבים). מכאן ניתן לראות כי גם כאשר הצגה רצה בפני אולם מלא בחאן, מספר הצופים בה הוא כשליש ממספר הצופים בהצגה בתאטרון חיפה. שילוב של אולם קטן ומספר הרצות נמוך יחסית מחוץ לאולם הבית מסביר את מספר הצופים הנמוך.

אולם, מספר צופים נמוך אינו מעיד על דעת הקהל – הירושלמים מחבבים את התאטרון שלהם ולראיה בתאטרון החאן 42% מהצופים בתשלום השתמשו בכרטיס מנוי, לעומת 24% בבאר שבע ובקאמרי ו-19% בחיפה. כמו כן, אחוז נמוך יחסית של צופים במסגרת הרצות שנמכרו למוסדות מצביע על כך שהירושלמים באים לחאן מתוך בחירה (בחאן 48% מהצופים בתשלום צפו במסגרת הצגות שנמכרו למוסדות, לעומת 64% בקאמרי, 66% בחיפה ו-72% בבאר שבע).



מקורות: פיל"ת, אתרי התאטראות