יום ראשון, 25 בספטמבר 2011

מסע בין המעמדות/סיפור מעמד הביניים

איתן בלואר


בחודשיים האחרונים אנו עדים לגל מחאה חברתית יוצא דופן בישראל. אחת הסיבות המרכזיות שהובילו להתעוררות החברתית הינה שחיקה הולכת וגוברת של מעמד הביניים. בספרות קיימות מספר דרכים להגדיר את מעמד הביניים, אחת מהן מגדירה את מעמד הביניים כמשקי בית בעלי הכנסה שבין 75% ל-200% מההכנסה החציונית הכוללת (ברוטו) של משקי הבית (קיימת חלוקה פנימית שבה המעמד הבינוני-נמוך מוגדר בין 125%-75%, והבינוני-גבוה בין 200%-125%). ניתוח מעמד הביניים להלן מבוסס על נתוני ההכנסות של משקי הבית מהסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה תוך התאמתם לנתוני ההכנסה החציונית של משקי הבית באותה שנה. בשנת 2009 ההכנסה החציונית למשק בית בישראל עמדה על 10,000 ש"ח.

בשנת 2009 מנה מעמד הביניים בירושלים כ-59,000 משקי בית (מתוכם 36,800 נמנו עם המעמד הבינוני-נמוך ו-22,200 עם המעמד הבינוני-גבוה) והוא היווה כ-35% מכלל משקי הבית בירושלים. שיעור זה היה נמוך מבתל אביב (40%) ומישראל (39%). במעמד הנמוך בירושלים נמצאים למעלה ממחצית משקי הבית בעיר (58%) - 101,300 משקי בית. המעמד הגבוה מנה כ-12,300 משקי בית שהם כ-7% מכלל משקי הבית בעיר. שיעור משקי הבית ממעמד נמוך בתל אביב היה כ-41% ובישראל 48%, וחלקו של המעמד הגבוה עמד על 19% בתל אביב ו-13% בישראל.

בחינה של המגמה בחמש השנים האחרונות מראה שחלה ירידה בשיעור משקי הבית המשתייכים למעמד הבינוני מ-38% (בשנים 2004- 2006) ל-35% בשנים 2009-2007. בתל אביב לעומת זאת המגמה היתה הפוכה ובשנים אלו חלה עליה בשיעור משקי הבית ממעמד בינוני מ-38% ל-42%. בישראל שיעור בני מעמד הביניים לא השתנה ועמד על 40%. אולם יש לזכור, שבחינה של ההכנסות (ברוטו) של משקי הבית איננה מתייחסת להיבט של יוקר המחייה (הוצאות משקי הבית על מסים, דיור, מוצרים וכדומה) שעלה מאוד בשנים האחרונות.








מקור: עיבוד לסקר החברתי, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

יום שלישי, 20 בספטמבר 2011

הכרזת העצמאות הפלסטינית באו"ם: דרכי התמודדות עם מחאה המונית במזרח ירושלים

פרופ' יעקב בר-סימן-טוב

 
הרשות הפלסטינית הודיעה שב-23 בספטמבר היא תפנה לאו"מ באופן רשמי בבקשה להכרה במדינה פלסטינית עצמאית. הרשות אף הודיעה שלקראת ההכרזה החד-צדדית של מדינה פלסטינית היא תארגן תנועת מחאה המונית לא אלימה שתוציא מיליוני פלסטינים לרחובות כדי שזו תביע תמיכה המונית בפנייה הפלסטינית לאו"מ ותבטיח לה לגיטימציה רחבה. הרשות הפלסטינית התחייבה עם זאת, להכיל את המחאה העממית ההמונית על מנת שזו לא תהא אלימה ושתוגבל לשטחים הנשלטים על ידה וזאת כדי למנוע חיכוך והתנגשות עם ישראל.

לרשות הפלסטינית יש עניין רב שהכרזת העצמאות אכן תעבור בשקט וללא התנגשות אלימה עם ישראל שכן היא תסייע לה בשלושה תחומים: ראשית, היא תסייע לביצור מעמדה של ההנהגה הפלסטינית בקרב האוכלוסייה הפלסטינית. היא תוכל להצביע על יכולת השליטה האפקטיבית שלה על ההמונים, ועל בשלותה המשילותית המקנה לה בזכות כינון מדינה עצמאית. שנית, היא תסייע לה להוכיח את טענתו של אבו-מאזן כי השימוש באלימות היה לרועץ לעניין הפלסטיני ושיש לה אינטרס לנהל סכסוך בדרכי שלום עם ישראל וזאת בניגוד לטענות הישראליות שהרשות אינה בעלת יכולות שליטה ו/או שאינה מעוניינת לשלוט במחאה ההמונית הלא אלימה. הרשות תוכל לטעון כי למרות החשיבות הפוליטית והאסטרטגית של כינון מדינה פלסטינית היא פועלת לעשות זאת בדרכי שלום בלבד. שלישית, היא תסייע לרכישת תמיכה בינלאומית רחבה בצדקת תביעותיה להגדרה עצמית ולדה-לגיטימציה של ישראל.

במידה והרשות הפלסטינית אכן תארגן הפגנות תמיכה המוניות, ירושלים עלולה להיות אחד המוקדים המרכזיים לכך מסיבות שונות: ראשית, משום שהפנייה לאו"מ כוללת במפורש הכרה במזרח ירושלים כבירת המדינה הפלסטינית והפגנות תמיכה המוניות בעיר עשויות לתת לגיטימציה רחבה למהלך. שנית, בירושלים יש ריכוז גדול מאד של תושבים פלסטיניים (כ-280 אלף) המרוכזים ב-26 שכונות שעלולים להשתתף בהפגנות בשעת הצורך אם מתוך שמחה ואם מתוך מחאה. שלישית, הסמיכות הגיאוגרפית הגבוהה של שכונות יהודיות לשכונות ערביות בירושלים והשתכנותם של תושבים יהודים בשכונות ערביות. רביעית, נוכח חשיבותה הבינלאומית של ירושלים וקיומם של המקומות הקדושים בעיר, הפגנות המוניות בה עשויות לזכות לסיקור יותר משמעותי מאשר במקומות אחרים בגדה ולקבל תהודה גדולה יותר מכל מקום אחר בגדה.

הפגנות המוניות גם לא אלימות בירושלים הן בעלות פוטנציאל נפיצות גבוה מאד בשל הסמיכות הגיאוגרפית הגבוהה בין שכונות יהודיות ושכונות ערביות, בשל המטען הגבוה של אי שביעות רצון מצטברת אצל האוכלוסייה הערבית וכן בשל הרגישות של המקומות הקדושים ובעיקר של מתחם הר הבית. מוקדי החיכוך בסילוואן, בשיח ג'ראח, בעיר העתיקה, ובהר הבית עשויים להיות קשים מאד לשליטה והכלה של הרשות הפלסטינית. הניסיון הבינלאומי, האזורי וגם המקומי מלמד שהפגנות המוניות לא אלימות לא תמיד נשלטות למרות הרצון של המארגנים להכילן. יתירה מכך, יכולת הכלה של תנועת מחאה המונית לא אלימה בשטח עירוני צפוף היא קשה במיוחד. בנוסף לכך, הפגנות המוניות לא אלימות נוטות להתדרדר ולהפוך לאלימות בשל התעוררות יצרים לאומיים ואישיים בין המפגינים הנובעת מהתלהבות יתר הכרוכה בעצם קיומן של ההפגנות, המשרות תחושת עוצמה ולכידות חברתית, אבל גם בשל השתתפותם של גורמים פרובוקטיביים המעוניינים להסלים את ההפגנות ולהפוך אותן למפגן של עוצמה ולהביא בכוונה תחילה לתגובת יתר של הצד האחר. ואכן תגובת יתר של הצד השני היא סיבה נוספת להסלמתן של הפגנות מחאה המוניות. מקור נוסף לפוטנציאל הנפיץ הגבוה של ההפגנות בירושלים הוא הפער המסתמן בין הציפיות הגבוהות שיוצרת בקרב הציבור הפלסטיני יוזמת הפנייה לאו"מ, לבין התוצאות הצפויות בפועל בשטח. קרוב לוודאי שביום לאחר הכרזת האו"מ על כינון המדינה הפלסטינית שבירתה מזרח ירושלים לא יהיו שינויים כלשהם בשטח. השליטה הישראלית בירושלים תימשך ללא עוררין כפי שהייתה וכל ניסיון של הרשות הפלסטינית לממש סימני עצמאות בעיר יבלמו באבם ע"י ישראל ויצביעו על חידלון המהלך כולו.

כדי למנוע אפשרות של התפתחות התנגשות אלימה עדיף יהיה אם הרשות הפלסטינית תימנע כליל מארגון הפגנות המוניות. אם אכן תנועת המחאה הלא אלימה תצא לדרך, ישראל היא שתצטרך להתמודד עם האתגר שיציבו ההפגנות. במצב זה ישראל חייבת לפתח אסטרטגיות יעילות להכלתן של ההפגנות שכן הסלמתן תעמיד אותה בפני אתגרים ביטחוניים ומדיניים חמורים. כדאי לציין שהפגנות המוניות שייחשפו לסקירה צמודה של אמצעי התקשורת ייתפסו בזירה הבינלאומית כלגיטימיות, כמוצדקות, כנאבקות בכיבוש, וכחותרות למימוש ההגדרה העצמית הפלסטינית. כוחות הביטחון הישראלים עלולים להיתפס ככוחות כיבוש, מדכאי חופש וכפועלים בניגוד לנורמות המשפט הבינלאומי. במצב זה על ישראל לפתח אפוא אסטרטגית הכלה יעילה שתמזער ככל שניתן את מספר התקריות ובעיקר את מספר הנפגעים הפלסטינים. אסטרטגית הכלה זו צריכה להתבסס על המרכיבים הבאים:

1. זיהוי מוקדם של מוקדי חיכוך פוטנציאליים בעיר כמו למשל, סילוואן, שיח' ג'ראח והעיר העתיקה (שהיו גם מוקדי חיכוך בעבר), והתכוננות מוקדמת להתנגשויות בו-זמניות במקומות שונים בעת ובעונה אחת.

2. שיתוף פעולה הדוק עם הרשות הפלסטינית ועם מנגנוני הביטחון הפלסטינים המעוניינים בשליטה על ההפגנות והכלתן. שיתוף פעולה כזה מיועד להעביר ככל שניתן את נטל ההכלה על הרשות הפלסטינית. אמצעי זה יכול לצמצם את ההתנגשות הפוטנציאלית בין המפגינים לבין הכוחות הישראלים.

3. אימוץ מדיניות של ריסון עצמי ואיפוק ככל שניתן. ריסון ואיפוק אינם בהכרח חולשה ובעבר הוגדרו כעוצמה ע"י ראש הממשלה אריאל שרון. ריסון ואיפוק משמעותם הימנעות ככל שניתן משימוש באמצעי תגובה אלימים ושימוש זהיר, מבוקר ומדורג של כוח בכדי למזער את מספר הנפגעים.

4. הימנעות מתגובת יתר ושימוש בעיקרון של מידתיות בשימוש בכוח. השימוש בכוח חייב להיות פרופורציונאלי לזה המופעל ע"י המפגינים ולהכלת ההפגנות בלבד. תגובת יתר של ישראל בראשית האינתיפאדה השנייה תרמה להסלמה ניכרת של האלימות. הפלסטינים הגיבו באלימות יתר נגדית עד כדי פיגועי התאבדות בשלב מאוחר יותר כדי להביא ל"תג מחיר" מקביל.

5. מתן הנחיות ברורות, מדויקות ועדכניות של הדרג המדיני לדרגים הביטחוניים השונים באשר למידת התגובה המותרת בתנאים שונים. בנוסף לכך, הדרג המדיני חייב לשמור על בקרה מתמדת וצמודה של ההתפתחויות בשטח ולנקוט בגמישות הנדרשת. הדרג המדיני חייב לפקח על ביצוע ההוראות בדיוק מרבי. העדר של בקרה צמודה מעין זו של הדרג המדיני תרמה להסלמה של האינתיפאדה השנייה שכן הצבא גילה נוקשות יתר בהכלת האינתיפאדה בראשיתה מכיוון ששיקוליו היו מבצעיים בלבד.

6. ריסון של תושבים יהודים הגרים בשכונות ערביות כמו גם של גורמים יהודיים קיצוניים שעשויים ליזום פרובוקציות מקומיות וליטול את החוק לידיהם. זאת במיוחד במוקדי חיכוך גבוהים כמו למשל סילוואן, שיח' ג'ראח, וראס אל-עמוד.

7. הימנעות מהרס תשתיותיה של הרשות הפלסטינית ומהשפלתה. הרשות הפלסטינית הנוכחית היא הפרטנר הטוב ביותר עבור ישראל בניהול הסכסוך ואולי גם ביישובו האפשרי ויש לה אינטרס אמיתי במניעת אלימות ובהכלתה.

אסטרטגית הכלה אינה פשוטה לעיצוב ולמימוש. אסטרטגית הכלה יעילה מחייבת תכנון מוקדם, התכוננות למצבים מסוכנים ובלתי צפויים, נטילה מבוקרת של סיכונים, שימוש מבוקר באמצעי הכלה ויותר מכל הכרה ברורה שהכלה ולא הכרעה של מחאה המונית היא המטרה הנדרשת והרצויה. כישלון של הכלה שיביא לנפגעים פלסטינים רבים גם אם באשמתם של המפגינים, וגם במצבים של לית ברירה יביא להסלמה גורפת של האלימות ולהתפתחותה של אינתיפאדה בלתי נשלטת לחלוטין. יתירה מכך, הטלת האשמה על ישראל, גם אם זו לא מוצדקת, תגביר את העוינות נגד ישראל במדינות הערביות השכנות מצרים, ירדן, לבנון, וסוריה, וגם בתורכיה. עוינות זו עלולה להתבטא בהפגנות המוניות בקהיר, בעמן, בדמשק ובאיסטנבול ולהגביר את תהליך הדה-לגיטימציה של ישראל בקרב הקהילה הבינלאומית.

יום שני, 12 בספטמבר 2011

הכבוד הנרמס של ארדואן וצדקת הדרך של נתניהו

פרופ יעקב בר סימן-טוב

שני המנהיגים ארדואן ונתניהו שהביאו את מדינותיהם לעימות פוליטי חריף מתבצרים בעמדתם. בעוד ארדואן מכריז כי לא ניתן לרמוס את כבודו האישי והלאומי, נתניהו גאה בצדקת הדרך שמנחה אותו בסכסוך עם תורכיה. שני המנהיגים חושבים שהם צודקים בעמדתם וכי הצד האחר הוא האשם בסכסוך וזה שאינו מוכן להתפשר וליישב את הסכסוך. בעוד ארדואן דורש התנצלות, פיצוי, והסרת הסגר על עזה, נתניהו מוכן לפיצוי אבל לא להתנצלות ולא להסרת הסגר על עזה.

ארדואן חש שכבודו האישי והלאומי נרמס בידי מדינה בריונית ומפונקת שאינה מכבדת את הנורמות הבינלאומיות. ארדואן חש גם מושפל ופגוע. תנאיו ליישוב הסכסוך נתפסים על ידו כנורמטיביים וכנכונים. התנצלות היא ביטוי פומבי לחרטה על מעשה שלילי, על טעות, על התנהגות לא נורמטיבית. פיצויים לקרבנות חפים מפשע הם כמובן דרישה מוצדקת והגיונית והיא פועל יוצא של ההתנצלות. הסרת הסגר מעזה היא תנאי חשוב בפני עצמו שכן היא העילה המרכזית לסכסוך. ארדואן סבור שהמצור על עזה הוא פיראטיות בינלאומית ובניגוד לנורמות הבינלאומיות. מבחן המרמרה בא להפגין זאת. ארדואן גם מלא זעם וכעס על ישראל. פרשת המרמרה היא רק פרשייה אחת בלבד בשרשרת של התנהגות ישראלית בלתי נסבלת מבחינתו: מבצע עופרת יצוקה שנעשה בהפתעה גמורה עבורו כאשר רק החל בתיווך בין ישראל לבין סוריה הוא חבלה במאמציו כמשכין שלום ומיישב סכסוכים. פרשת ההושבה של השגריר התורכי על כיסא קטן היה אקט של השפלה לא יסולח. ואכן הגיעה העת ללמד את ישראל לקח. הכבוד הנרמס חשוב משיתוף פעולה כלכלי וצבאי וההפסד הכלכלי. הכבוד הוא ערך מוגן שלא ניתן לוותר עליו. שיתוף הפעולה הכלכלי הוא אינטרס בלבד שניתן להסתדר בלעדיו. ארדואן רואה עצמו כמגן הסדר העולמי, כמחנך בינלאומי וכמגינם של החלשים. החמאס אינו ארגון טרור אלא ארגון הנאבק על חירותו וחובתו אכן להגן על עצמו ועל תושבי רצועת עזה.

נתניהו מסרב להתנצל ולהסיר את המצור מעזה. התנצלות פירושה הבעת חרטה והודאה בטעות. נתניהו אינו סבור שישראל טעתה. הוא מאמין בצדקת דרכה. כפיית הסגר על עזה הוא אקט של ביטחון לאומי. הוא אקט שבא לספק ביטחון לאזרחי ישראל מפני ארגון טרור מרצח. הסגר על עזה הוא לגיטימי ונורמטיבי. מדינה שחפצת חיים חייבת לנקוט בצעד זה שהוא הגנתי ביסודו. ביטחון הוא ערך מוגן. הבקשה התורכית להתנצלות ולהסרת הסגר כתנאי ליישוב הסכסוך הנוכחי היא קנטרנית, פטרונית, ומאיימת וכוונתה להכניע ולהחליש את ישראל. היענות לתביעותיו של ארדואן פירושה כניעה והפגנת חולשה שתחליש את מעמדה של ישראל מול אויביה מצפון ומדרום שכן קם להם פטרון מעצמתי אזורי, ותפגע בעוצמת המיקוח שלה במו"מ עם הפלסטינים. נתניהו מוכן לפיצויים להרוגים התורכיים כמחווה של רצון טוב ולא כאקט של התנצלות. חיילי השייטת הגנו על עצמם מפני אלו שבאו לפגוע בהם והתמונות רק יעידו על כך. נתניהו מוכן לוותר על שיתוף הפעולה הביטחוני והכלכלי ולסרב להיענות לתביעות התורכיות שנתפסות כמגלומניות ולא צודקות.

ארדואן ונתניהו יושבים כיום על עץ גבוה העשוי כולו מכבוד אישי ולאומי. על כבוד אסור לוותר. זה הוא משחק סכום אפס. הרגש ולא בהכרח ההיגיון הוא ששולט בצמרת העץ. הסכסוך כיום אינו פתיר והוא ניתן לניהול בלבד. ארדואן הוא שקובע את קצב הסכסוך ומהלכיו ודומה שהוא גם ניהנה מזה מאד. ארדואן מוכן להחריף את העימות ורואה בו מבחן כוח אישי ולאומי. ישראל צריכה להיזהר לא לשחק לידיו שכן דומה שארדואן חסר מעצורים. ארה"ב חייבת לתווך במהירות ולמצוא נוסחה שתטפל בכבוד הנרמס של ארדואן ובצדקת הדרך של נתניהו.

כולם מדברים על צדק-איש לא מדבר על שלום

פרופ יעקב בר סימן-טוב

המחאה החברתית בישראל מתמקדת בצדק חברתי. בשיח המוחים ובשיח הפרשנים נעלם השלום. השלום אינו רלבנטי לעניין הצדק החברתי. משהו מוזר קורה לשלום ומשהו מוזר קורה לקשר בין צדק לשלום. המוחים נזהרים מלדבר על שלום שמא יזהו אותם עם השמאל ועם שוחרי השלום ובכך יאבדו את האשראי הציבורי שניתן להם. הצדק נתפס כמושג חברתי, השלום נתפס כמושג פוליטי. צדק נתפס כמושג מלכד ומאחד. השלום נתפס כמושג מפלג, מפצל ופוגע בלכידות. כל הרוצה בלכידות ייזהר בשלום. מדוע השלום נתפס כמפלג? מדוע נזהרים בשלום? מדוע השלום נתפס כערך פוליטי ולא כערך חברתי?

השלום נתפס כערך פוליטי בגלל המחלוקת בישראל באשר למחירו, אפשרות השגתו ומימושו. שלום שכרוך בפשרה טריטוריאלית הפך מאז יוני 1967 לשלום שמחירו יקר מידי. שלום שהיה ערך ואידיאל שאליו מייחלים וחותרים נעשה לא כדאי אם הוא כרוך בויתורים טריטוריאליים ועקירת יישובים. מאז יוני 1967 נוצרו ערכים חדשים: אידיאולוגיים, טריטוריאליים, ביטחוניים והתיישבותיים, שהפכו למוגנים מפני פשרה ומפני מיקוח בחלק ניכר של האוכלוסייה בישראל. אוכלוסייה זו מעדיפה את הערכים החדשים שנוצרו על פני השלום אם השגת שלום כרוכה במחיר ויתורם.

אולם מחיר השלום אינו הערך המפלג היחיד אלא גם אפשרות השגתו ומימושו. בעוד השטחים והיישובים הם ערכים ריאליים וממשיים השלום נתפס כערך וירטואלי. כישלון תהליך אוסלו הצביע על כך שהשלום הוא לא-וודאי ואולי גם לא ניתן להשיגו, שכן החסמים לשלום שמקורם בצד השני לא יאפשרו השגתו. כישלון תהליך אוסלו ובעיקר העימות האלים שבא בעקבותיו מזער את ערך השלום גם באותו חלק של האוכלוסייה שהיה מוכן לשלם את מחיר השלום ובלבד שיבטיח השגתו. ניצחון הימין בבחירות האחרונות הוא עדות לכך. הימין הצליח לשכנע חלק ניכר מהציבור שאין פרטנר לשלום והשמאל שוגה באשליות באשר להשגתו.

במציאות הישראלית אסור להפריד בין צדק לשלום. צדק ושלום חייבים להיות שלובים זה בזה, אין להפרידם, והם ערכים חברתיים ופוליטיים כאחד, כפי שספר תהילים, פרק פ"ה פסוק 11 מלמד: "חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו." צדק ללא שלום הוא לא צדק. ושלום ללא צדק הוא לא שלום. צדק שאין בו חסד ואמת ספק אם יתקיים. שלום ללא חסד ואמת ספק אם יתקיים. מדינה החותרת לצדק חברתי אסור לה להזניח את השלום ומדינה החותרת לשלום אסור לה להזניח את הצדק החברתי. צדק זה גם למנוע מלחמה וקרבנות מלחמה. צדק הוא גם להפוך כל אבן כדי לעשות שלום. צדק הוא גם להסתכל בלבן של העיניים של הצעירים המוחים ולומר עשינו את כל המאמץ האפשרי, לא רק כדי לקדם את השוויון הכלכלי והחברתי, אלא גם כדי לקדם את השלום, על מנת שאותם צעירים לא יצטרכו לשלם את מחיר המלחמה היכן שניתן למנע אותה בדרכי שלום. שלום גם עשוי לשפר את הכלכלה ולהקטין את עול הביטחון. שלום יוכל לפנות מקורות נוספים למימוש הצדק החברתי. הצעירים הקוראים לצדק חברתי מוטב שלא יזניחו את ערך השלום, שילמדו את הקשר בין צדק לשלום ויראו בשלום ערך חברתי ופוליטי.

מחאת יולי-אוגוסט מול מחאת ספטמבר

פרופ יעקב בר סימן-טוב

המחאה החברתית שהחלה ביולי ונמשכת באוגוסט ובספטמבר היא מהפכנית ובלתי צפויה. המחאה החברתית היא תוצאה של מחדל ממשלתי ממושך, של הזנחה מתמשכת של ערכים חברתיים וכלכליים. התעלמות מצדק חברתי וזו לא סיסמא בלבד. הישגה המרכזי והראשוני של המחאה החברתית היא שינוי סדר היום הלאומי. היא הדחיקה לראשונה מזה שנים את סדר היום הביטחוני ואת סדר היום המדיני.

מי שעוקב בימים אלו אחר החדשות המשודרות והכתובות ואחרי התבטאויות מעצבי המדיניות ימצא לכאורה שמדינת ישראל נעשתה מדינה ככל העמים. מדינה המתמקדת בבעיותיה החברתיות והכלכליות. לפתע נעלם הסכסוך הישראלי-פלסטיני מהשיח, מהחדשות ומהתבטאויות מעצבי המדיניות. העיסוק בסכסוך העיקש והממושך שמכנס בתוכו הכל, המאדיר ומקדש את ערך הביטחון, המצדיק את החידלון החברתי, החינוכי והערכי, המסייע לממשלה להתעלם מבעיות חברתיות-כלכליות בסיסיות, והרואה במחאה חברתית תופעה לא לגיטימית גז לפתע ונעלם.

אולם הסכסוך הישראלי-פלסטיני כאן, הוא לא נעלם. הוא אוגר כוחות לקראת ספטמבר ויתחדש בקרוב. ההכרה העצומה הצפויה במדינה פלסטינית עצמאית באו"מ, תעלה את רמת הציפיות הפלסטיניות במידה רבה. אלו יתנפצו קרוב לוודאי אל סלע המציאות. הפלסטינים יתעוררו בבוקר שלאחר ההצבעה מול מציאות שלא תשתנה בשטח. ההתנחלויות יישארו במקומן, הצבא יישב בעמדותיו והמחסומים לא ישתנו. הפער הגדול בין ציפיות גבוהות לבין מציאות שלא תשתנה עלול להביא לתסכול פלסטיני ולהתפרצות מחאה המונית לא-אלימה, בלתי-נשלטת, שתתפתח קרוב לוודאי גם לאלימה ותאלץ את ישראל להתמודד עם מציאות ביטחונית מסוג חדש שטרם חוותה.

ניתן היה כנראה למנוע התפתחויות צפויות אלו לו ממשלת ישראל נערכה באמצעות יוזמה מדינית מקדימה. ניתן היה לשכנע את הפלסטינים לזנוח את יוזמתם שכן היא ברירת מחדל עבורם לו ישראל הייתה מגלה הבנה למצוקה המדינית של ההנהגה הפלסטינית שאינה יכולה להצביע על הישגים מדיניים ממשיים. יוזמה מדינית חדשה הייתה יכולה גם לסייע לישראל במאבק על דעת הקהל העולמית, הרואה בישראל את האחראית למבוי הסתום המדיני. ממשלת ישראל שהעדיפה לא לנקוט יוזמה מדינית מקדימה תצטרך להתמודד עם מציאות ביטחונית חדשה. מחדל מדיני עלול להעמיד את ישראל מול מחאה פלסטינית בספטמבר.

מערכת הביטחון המודעת להתפתחויות הביטחוניות הצפויות נערכת לכך. גורמי הביטחון ציינו לאחרונה גם כי ההיערכות לקראת ספטמבר תחייב גיוס מילואים. היושבים במאהלי המחאה החברתית ייקראו קרוב לוודאי לדגל והם כרגיל ייענו בחיוב לכך. טוב תעשה ממשלת ישראל בימים שנותרו עד להתפרצות הצפויה של המחאה הפלסטינית לענות בחיוב על ציפיות יושבי מאהל המחאה שכן אלו הם הנושאים האמיתיים בנטל הביטחוני. מי שרוצה לשמור על אחדות השורות בימי קונפליקט חייב בשמירת הסולידריות והמוטיבציה החברתית בחום יולי-אוגוסט. אסור שמחאת ספטמבר הפלסטינית הצפויה תגרום לזניחת המחאה החברתית-הכלכלית שכן זו הזדמנות לשנות את סדר העדיפויות הלאומי בתחום החברתי-כלכלי ואולי גם תתפשט לתחום המדיני.

אני רוצה, אני רוצה מכונית

אביאל ילינק


בשנת 2010 נעו בכבישי ישראל כ-2.05 מיליון כלי רכב פרטיים. רמת המינוע בישראל עמדה על 267 כלי רכב פרטיים לכל 1,000 תושבים והיא הייתה נמוכה יחסית למדינות המפותחות בעולם. כ-39% מכלי הרכב בישראל יוצרו ביפן, כ-11% בקוריאה הדרומית, וכ-8% בספרד ובצרפת (בכל אחת מהן). מעניין לציין כי רק כ-4% מכלי הרכב בישראל יוצרו בארצות הברית. מבין כלי הרכב הפרטיים שנוספו בשנה האחרונה לכבישי הארץ היה חלקה היחסי של חברת מזדה הגבוה ביותר (16%). את המקום השני תפסה חברת יונדאי (15%), ואת המקום השלישי חברת טויוטה (11%).

רמת המינוע והגיל הממוצע של כלי הרכב הם שני מדדים המעידים על פי רוב על הרמה החברתית-כלכלית של האוכלוסייה. ככל שהרמה החברתית-כלכלית של האוכלוסייה גבוהה יותר כך בדרך כלל רמת המינוע תהיה גבוהה יותר, והגיל הממוצע של כלי הרכב יהיה נמוך יותר.

רמת המינוע בירושלים עמדה בשנת 2009 על כ-169 כלי רכב פרטיים לאלף נפש והיא הייתה מהנמוכות מבין הערים בארץ. לשם השוואה, רמת המינוע בבאר שבע עמדה על כ-198 לאלף נפש, בראשון לציון על 295 ובחיפה על 321. רמת המינוע בתל אביב הייתה מהגבוהות בארץ ועמדה על 469 כלי רכב פרטיים לאלף נפש. כפי שניתן לראות בגרף, רמת המינוע בירושלים נמוכה בהשוואה ליישובים הסמוכים לה, למעט בית שמש והיישובים החרדיים.

נתוני הגיל הממוצע של רכב פרטי מציירים תמונה דומה. הגיל הממוצע של רכב פרטי בישראל בשנת 2009 היה 6.9 שנים. גילו הממוצע של רכב פרטי בירושלים היה הגבוה ביותר מבין הערים הגדולות ועמד על 8.3. בבאר שבע עמד הגיל הממוצע על 7.2, בראשון לציון על 7.0 ובחיפה על 6.2. הגיל הממוצע של כלי הרכב בתל אביב היה מהנמוכים בארץ ועמד על 4.8.

 


מקור: הודעה לעיתונות: כלי רכב מנועיים בישראל בשנת 2010, הרשויות המקומיות בישראל 2009, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

יום ראשון, 4 בספטמבר 2011

חום יולי-אוגוסט

ענבל דורון

יולי-אוגוסט - חופש גדול בגנים ובבתי הספר, המסדרונות במקומות העבודה חצי ריקים ותחושה של חופש מרחפת באוויר. מעניין אם כן לבדוק היכן בוחרים הישראלים לבלות את חופשת הקיץ בישראל. בשנת 2010 נרשמו בחודשי יולי-אוגוסט כ- 5,860,000 לינות (ישראלים ותיירים) בשירותי הארחה: 84% מהן במלונות תיירות, 12% באירוח כפרי ו-4% באכסניות נוער. מהנתונים עולה כי בתקופה זו של השנה נוכחות הישראלים במלונות גבוהה באופן ניכר לעומת התיירים. מתוך 1,575,500 אורחים במלונות, כ-1,116,700 הם ישראלים (71%) לעומת 458,700 תיירים בלבד (29%).


היכן בוחרים הישראלים לבלות את חופשתם? היעד המועדף באופן בולט הוא העיר אילת. במהלך חודשי יולי-אוגוסט בשנת 2010 התארחו במלונות באילת 461,500 אורחים ישראלים שהיוו 41% מכלל האורחים במלונות בארץ. במלונות בירושלים התארחו 92,100 ישראלים (8% מכלל האורחים בישראל). למעשה בחודשים יולי-אוגוסט נרשם בירושלים מספר האורחים הישראלים הגבוה ביותר, והם היוו 26% מסך כל האורחים הישראלים במלונות תיירות בעיר בשנת 2010. יעדים מבוקשים נוספים היו מלונות שפת ים המלח (12%), טבריה (10%) ותל אביב (4%).

ירושלים מחזיקה בבכורה כיעד המועדף על תיירים וניתן לראות זאת גם בחודשי הקיץ. למרות מספר האורחים הישראלים הגבוה שנרשם ביולי-אוגוסט הם היוו רק 39% ממספר האורחים בבירה, בעוד האורחים התיירים מחו"ל היוו 61%.