יום ראשון, 25 בדצמבר 2011

האוכלוסייה הנוצרית בירושלים ערב חג המולד 2011

ד"ר אמנון רמון

ירושלים היא העיר היחידה בעולם בה חיות זו לצד זו כ-15 קהילות נוצריות שונות (חלקן הגדול בעלות היסטוריה ארוכה של מאות שנים) ובה מתגוררים באופן קבוע אנשי כנסייה, נזירים ונציגי ארגונים נוצריים שונים מארבע כנפות תבל. מאחורי כל אחת מן הקהילות הנוצריות וכל אחד מן הגורמים הנוצריים הפועלים בעיר ניצבות קהילות גדולות של מיליוני מאמינים, מדינות וגורמים נוצריים בין-לאומיים רבי עוצמה. ירושלים היא העיר היחידה בעולם שכמעט כל הכנסיות והזרמים הנוצריים שואפים לתקוע בה יתד.

ערב חג המולד 2011 הנוצרים מהווים מיעוט זעיר באוכלוסיית ירושלים. שיעור האוכלוסייה הנוצרית בעיר הוא 1.9% בהשוואה ל-19% בשנת 1946 בשלהי תקופת המנדט הבריטי. במספרים מוחלטים ירד מספר הנוצרים בירושלים מ-31.3 אלף ב-1946 ל-14.6 אלף בסוף 2010. הסיבה המרכזית לירידה במספר הנוצרים ב-65 השנים האחרונות נעוצה בתוצאות מלחמת 1948 שבעקבותיה עזבו את העיר לא רק הבריטים ורוב הנוצרים האירופים שהתגוררו בה אלא גם חלק ניכר מן התושבים הערבים נוצרים. לצד ההגירה מתאפיינת הקהילה הנוצרית בשיעור פריון נמוך בעיקר בהשוואה לאוכלוסייה היהודית והמוסלמית. אולם למרות השיעור הנמוך של הנוצרים באוכלוסיית העיר, בולטת בה הנוכחות הנוצרית הפיזית בשלל מגדלי הכנסיות והמנזרים בעיקר באגן העיר העתיקה. בסקר שנערך במכון ירושלים בשנות ה-90 נמנו כ-160 כנסיות בירושלים.

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה התגוררו בירושלים בסוף 2010 כ-11.5 אלף נוצרים ערבים וכ-3000 נוצרים לא ערבים. 38% מהנוצרים הערבים התגוררו בעיר העתיקה (מתוכם 66% ברובע הנוצרי, 26% ברובע המוסלמי, 6% ברובע הארמני ו-2% ברובע היהודי). 30% מהערבים הנוצרים התגוררו בצפון העיר בשכונות בית חנינא ושועפאת, 6% התגוררו בשכונת בית צפאפא, 4% התגוררו בשכונות היהודיות בצפון העיר (פסגת זאב, הגבעה הצרפתית ואזור הר הצופים), והשאר (22%) התגוררו ביתר השכונות בעיר. 




יום שני, 19 בדצמבר 2011

מרושתים

יאיר אסף-שפירא 

השימוש ברשת האינטרנט נעשה למטרות מגוונות: חיפוש מידע,דואר אלקטרוני, יצירת קשר עם חברים ועוד. ניתן לשער שחלק מכם אף קוראים טור זה כעת דרך האינטרנט. השימוש ברשת נפוץ יחסית, ו-67% מתושבי ישראל בני 20 ומעלה השתמשו בה בשנת 2010, כאשר משנה לשנה השימוש הופך לנפוץ יותר. בשנת 2002, השנה הראשונה בה נערך הסקר החברתי, נמצא כי 32% מבני 20+ בישראל השתמשו באינטרנט, ובשנת 2005 השתמשו ברשת האינטרנט 47% מתושבי ישראל בני 20+. 

בירושלים בשנים 2009-2010 השתמשו באינטרנט 52% מבני 20+. ניכר הבדל גדול בשיעור השימוש בין יהודים (66%) לבין ערבים (33%), ובקרב היהודים ניכר הבדל בשיעור השימוש באינטרנט בין קבוצות האוכלוסייה לפי הגדרה דתית. שיעור שימוש הנמוך ביותר באינטרנט נמדד בקרב החרדים (35%), בקרב המסורתיים נמדד שיעור שימוש של 61%, בקרב החילוניים 80%, ובקרב הדתיים נמדד שיעור השימוש הגבוה ביותר - 84%. 

השימושים הנפוצים ביותר באינטרנט בקרב ירושלמים בני 20+, כמו גם בישראל כולה, היו חיפוש מידע ודואר אלקטרוני. 92% ו-88% (בהתאמה) ממשתמשי המחשב הירושלמים הצהירו שהם משתמשים במחשב למטרות אלו. שימושים נוספים היו הורדת קבצים (58%), קבוצות דיון וצ'ט (46%). מפתיע לגלות כי ירושלמים רבים משתמשים במחשב גם לקבלת שרותי ממשל (38%), לקניות (25%), ולתשלומים (23%). 

מבין הירושלמים בעלי הטלפונים הניידים, 11% השתמשו באינטרנט דרך הטלפון, לעומת 19% בישראל. היתר בחרו לא להשתמש בתכונה זו, או שהיא אינה קיימת בטלפון שברשותם. יש להניח שחלקם נמנים על 39% מבני 20+ בירושלים (27% בישראל), שטענו כי "האינטרנט הוא בזבוז זמן". עמדה הפוכה הציגו רוב בני 20 ומעלה - 65% מהירושלמים ו-73% בישראל, שטענו כי "השימוש באינטרנט מהנה". 




מקור הנתונים: הסקר החברתי, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

יום ראשון, 11 בדצמבר 2011

לומדים לעבוד

איתן בלואר 

לפני כחודש נפתחה שנת הלימוד האקדמית, ולמעלה מ- 250,000 סטודנטים נכנסו בשערי האוניברסיטאות והמכללות בישראל. מרביתם צפויים לצאת ול"הציף" את שוק התעסוקה בשנים הקרובות, אך האם ככל התואר מתקדם יותר כך גדל הסיכוי למצוא תעסוקה? בחינה של שוק התעסוקה על פי התעודה האחרונה של המועסקים מאפשרת לענות על שאלה זו. בשנת 2010 התגוררו בירושלים כ- 376,000 בני 20-65. כ-207,400 מהם היו מועסקים (55%). בחינה של שיעור המועסקים לפי תואר מצביעה על כך שככל שהתואר מתקדם יותר, כך שיעור התעסוקה גבוה יותר. שיעור המועסקים בקרב בעלי תעודת בגרות עמד על 50% בהשוואה ל-73% בקרב בעלי תואר ראשון ו-88% בקרב בעלי תואר שלישי. בתל אביב המגמה הייתה דומה אך שיעורי המועסקים היו גבוהים יותר (72% לבעלי תעודת בגרות, 86% לבעלי תואר ראשון, ו-91% לבעלי תואר שלישי). 

שוק התעסוקה איננו שוויוני וקיימים הבדלים בין נשים וגברים בשכר, במעמד, בשיעור התעסוקה ועוד. בדרך כלל שיעור הגברים המועסקים גבוה מזה של הנשים. כך גם בירושלים, שבשנת 2010 62% מקרב הגברים בני 20-65 שהתגוררו בה היו מועסקים (184,400 מועסקים), בהשוואה ל- 49% בקרב הנשים (191,600 מועסקות). אולם מסתבר שככל שרמת ההשכלה עולה, הפער בשיעור המועסקים בין גברים לנשים מצטמצם. כפי שניתן לראות בגרף, שיעור המועסקים בקרב גברים בעלי תעודת הבגרות עמד על 54% בהשוואה ל- 47% בקרב נשים, שיעור המועסקים בקרב הגברים בעלי תואר ראשון עמד על 77% בהשוואה ל- 70% בקרב הנשים. ובקרב בעלי תואר שלישי המגמה מתהפכת ושיעור הגברים המועסקים (84%) נמוך משיעור הנשים המועסקות (94%).


מקור: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עיבודים לסקר כח אדם.

יום ראשון, 27 בנובמבר 2011

חדשה מקבלן

יאיר אסף-שפירא

מכירת דירות חדשות היא אינדיקציה לפעילות בתחום הבנייה והנדל"ן - הן להיצע והן לביקוש. דירות אלו נמכרות בחלקן הגדול "על הנייר", כלומר טרם השלמת הבנייה. הנתונים להלן מתייחסים לדירות חדשות שנבנו ביוזמה פרטית, כלומר לא ביוזמת משרד הבינוי והשיכון.

במחצית הראשונה של שנת 2011 נמכרו בירושלים 380 דירות חדשות שנבנו ביוזמה פרטית. מספר זה מבטא ירידה במכירת דירות אלו, בהשוואה למחצית השנייה של שנת 2010, בה נמכרו בעיר 630 דירות חדשות. מספר הדירות החדשות שנמכרו בירושלים נמוך גם ביחס לערים אחרות בישראל. כך לדוגמה במחצית הראשונה של שנת 2011 נמכרו בפתח-תקווה, בנתניה ובאשקלון 770, 590 ו-540 דירות (בהתאמה).

למרות המספר הנמוך בחצי הראשון של שנת 2011, מאז שנת 2009 ניכרת בירושלים דווקא מגמת עלייה במכירתן של דירות חדשות. בתקופה שמתחילת 2009 ועד יוני 2011 (5 מחציות שנה) נמכרו 2,360 דירות ביוזמה פרטית בירושלים - 650 יותר מאשר בתקופה המקבילה שקדמה לה (יולי 2006 עד תום 2008).

מגמת עלייה דומה נרשמה גם בערים נוספות, ובראשן פתח-תקווה ואשקלון, בהן חלה עלייה במכירת הדירות בתקופה זו ב-1,680 וב-1,440 בהתאמה. מגמה הפוכה נרשמה בתל-אביב - יפו, בחולון ובראשון-לציון, בהן חלה ירידה במכירת הדירות בתקופה זו, לעומת התקופה שקדמה לה.

יחסית למחוזות אחרים בישראל, הדירות שנמכרו במחוז ירושלים (הכולל את העיר ירושלים וישובים נוספים) במחצית הראשונה של שנת 2011, נמצאו בשוק הדירות זמן ארוך מתחילת הבנייה ועד שנמכרו. הדירות הללו נמצאו בשוק כ-7 חודשים (חציון), לעומת כ-1.7 חודשים בחציון הארצי. לשם השוואה, בשנת 2010 "נחטפו" הדירות במחוז ירושלים תוך 1.3 חודשים בלבד, לעומת 2.5 חודשים בחציון הארצי.

 

מקורות: סקר דירות חדשות למכירה בבנייה ביוזמה פרטית, לשנים המתאימות, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה; שנתון סטטיסטי לירושלים2011.

יום ראשון, 20 בנובמבר 2011

סיגריות - זה מגעיל אותי?

ענבל דורון

בשנת 2010, במסגרת הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נבדק בהרחבה נושא הבריאות ונאספו נתונים רבים על עישון סיגריות בישראל. כ-1,270,000 איש בגילאי 20 ומעלה דיווחו כי הם מעשנים כיום והם מהווים 27% מהאוכלוסייה בגילאי 20 ומעלה בישראל. 64% מהם גברים ו-36% הן נשים. בירושלים דיווחו כ-105,500 איש כי הם מעשנים כיום, והם מהווים 24% מאוכלוסיית העיר בגילאי 20 ומעלה. אחוז זה נמוך יחסית לתל אביב ולחיפה, בהן מהווים המעשנים 32% ו-29% מהאוכלוסייה בגילאי 20 ומעלה, בהתאמה. בירושלים אחוז הגברים מקרב המעשנים היה גבוה יחסית ועמד על 75% לעומת 55% בתל אביב ו-58% בחיפה.

אחוז המעשנים בירושלים אינו גבוה, אך הירושלמים מעשנים יותר סיגריות ביום. רק 17% מעשנים פחות מחמש סיגריות ביום, לעומת 30% בתל אביב ו-25% בחיפה. 70% מעשנים יותר מ-11 סיגריות ביום, נתון גבוה בהרבה בהשוואה לתל אביב (50%) ולישראל ולחיפה (55%).

הנתונים הראו כי גיל התחלת העישון בישראל צעיר למדי. 64% מקרב בני 20 ומעלה המעשנים כיום התחילו לעשן לפני גיל 18. בירושלים אחוז המתחילים לעשן מתחת גיל 18 עמד על 58%, בתל אביב 65% ובחיפה 67%.

39% מהמעשנים בירושלים כיום מנסים להפסיק לעשן. ירושלמים שעישנו בעבר ציינו שהסיבות העיקריות להפסקת העישון היו: בעיית בריאות או חשש בריאותי (70%), לחץ מצד המשפחה והסביבה (8%) ובעיה אסתטית (6%). פחות מאחוז דיווחו שהפסיקו לעשן בשל ההוצאה הכספית הגבוהה.

ומה לגבי עישון פסיבי? בשנת 1983 נחקק חוק למניעת עישון במקומות ציבוריים וחשיפה לעישון, בין היתר במקומות עבודה. למרות זאת כ-338,000 איש בירושלים, שהם 77% מהאוכלוסייה בגילאי 20 ומעלה דיווחו על חשיפה לעישון במקום עבודתם. מתוכם 45% נחשפים לעישון במידה רבה או רבה מאוד. 



מקור: עיבוד לנתוני הסקר החברתי 2010, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

יום ראשון, 13 בנובמבר 2011

פעילות גופנית

מיכל קורח


לאחרונה התפרסמו נתונים של סקר בריאות שנערך על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

המטרה העיקרית של הסקר היא לספק נתונים בתחומים של מצב בריאות, שימוש בשירותי בריאות, הרגלי בריאות וביטוחי בריאות, ולאפשר מדידת שינויים במדדים אלו לאורך זמן.

אחת השאלות בסקר עסקה בפעילות גופנית. לעיסוק בפעילות גופנית חשיבות בריאותית: הן מבחינה גופנית והן מבחינה נפשית. העיסוק בפעילות גופנית חשוב לא רק בהיבטים של הורדה במשקל ושמירה על כושר אלא כמשפר את המצב הפיזי בכלל, מוריד את הסיכון למחלות כרוניות, משפר איכות חיים ובריאות נפשית.

מהסקר עולה שבשנת 2009 20% מבני 20 ומעלה בישראל עסקו בפעילות גופנית (של לפחות 30 דקות מצטברות ביום) לפחות 3 פעמים בשבוע. אחוז היהודים והאחרים (23%) שעסקו בפעילות גופנית גבוה באופן ניכר מאחוז הערבים (6%). בקרב האוכלוסייה היהודית ניכרים הבדלים בעיסוק בפעילות גופנית לפי מקום לידה - האחוז הגבוה ביותר של בני 20 ומעלה שעסקו בפעילות גופנית נרשם בקרב ילידי אירופה-אמריקה (25%), ולאחר מכן בקרב ילידי ישראל (24%) אסיה (21%) ואפריקה (16%).

הנתונים מצביעים על כך שיש קשר בין מספר שנות לימוד לעיסוק בפעילות גופנית. ככל שמספר שנות הלימוד גבוה יותר, אחוז העוסקים בפעילות גופנית גבוה יותר - בקרב בעלי 8-0 שנות לימוד 8% עסקו בפעילות גופנית, בהשוואה ל-23% בקרב בעלי 15-13 שנות לימוד ו-29% בקרב בעלי 16 שנות לימוד ומעלה.

אחוז העוסקים בפעילות גופנית בירושלים נמוך בהשוואה לערים הגדולות האחרות. בירושלים עסקו כ-19% מבני 20 ומעלה בפעילות גופנית, לעומת 26% בתל אביב ובחיפה ו-23% בראשון לציון. כפי שניתן לראות בגרף, ככלל אחוז הגברים העוסקים בפעילות גופנית גבוה מאחוז הנשים.

אחוז הגברים והנשים העוסק בפעילות גופנית בירושלים דומה, והוא עמד על 20% ו-18%, בהתאמה.




מקור: סקר בריאות 2009, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.




יום ראשון, 6 בנובמבר 2011

אחרי החגים מתחילים דיאטה

אביאל ילינק

עם ישראל אוהב לאכול, והרבה. משפט זה נכון במיוחד בתקופת החגים שבה, גם אם נרצה, קשה במיוחד לעמוד בפיתויים הרבים ששולחנות החג פורסים בפנינו. ולמה שנעמוד בפיתוי בכלל? הרי החגים נועדו לחגיגה, ומה יותר חגיגי מארוחה טובה. ולכן, גם אם אנו שומרים על תזונה מאוזנת רוב ימות השנה, הרי שבחגים מותר קצת להתפרע, ובכל מקרה אנו מתכננים להתחיל דיאטה אחרי החגים, לא?

אז הנה, עכשיו אנחנו אחרי החגים. חלקנו עם מספר קילוגרמים נוספים. בהקשר זה, הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מספק נתונים מעניינים לגבי משקלם של תושבי ירושלים ויחסם לדיאטה.

בדיקת היחס שבין גובה האדם למשקלו (מדד מסת גוף BMI) מאפשרת לבחון האם האדם סובל מתת משקל, משקלו תקין, או שהוא סובל מעודף משקל, מהשמנה או מהשמנת יתר. מהסקר עולה כי בשנת 2010, 51% מתושבי ירושלים (בני 20 ומעלה) סבלו מעודף משקל, השמנה או השמנת יתר. זאת בהשוואה ל-59% מתושבי חיפה, 52% מתושבי ראשון לציון, 50% מתושבי ישראל, ו-37% מתושבי תל אביב.

מעניין לציין כי הירושלמים היו מרוצים ממשקלם בהשוואה לתושבי הערים הגדולות. כשנשאלו האם היו רוצים לרדת במשקל, שיעור תושבי ירושלים שענו בחיוב עמד על 41%. זאת בהשוואה ל-52% מתושבי תל אביב, 54% בישראל, 59% בחיפה, ו-60% בראשון לציון.
בקרב הירושלמים והחיפאים שדיווחו כי הם מעוניים לרדת במשקל או לשמור על המשקל הקיים, 22% הצהירו כי הם עושים דיאטה. שיעור העושים דיאטה בקרב תושבי ישראל ותל אביב עמד על 24%, ובקרב תושבי ראשון לציון על 38%. מהסקר עולה גם כי מקרב תושבי ישראל שדיווחו כי הם עושים דיאטה, 27% קיבלו את ההנחיות העיקריות לביצועה מדיאטנית, 18% ממשפחה או מכרים, 15% הסתייעו בספרים, באינטרנט או בחומר מקצועי, ו-10% ברופא.




מקור: עיבוד לנתוני הסקר החברתי 2010, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

יום רביעי, 26 באוקטובר 2011

מזל טוב!

מיכל קורח

בשנת 2009 היו בישראל 161,400 לידות, בהן נולדו 164,400 ילודים. 2% מהלידות היו של תאומים. הגיל הממוצע של האם בלידה הראשונה עמד בשנה זו על 27.0, לעומת 25.5 בשנת 1997. הגיל הממוצע של האם בלידה הראשונה בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל (27.9) דומה לזה של האוכלוסייה הנוצרית (27.5), וגבוה מבקרב האוכלוסייה המוסלמית (23.4).

מספר הלידות הגבוה ביותר בישראל בשנת 2009 נרשם בבית החולים סורוקה שבבאר שבע – 13,200 לידות, שערי צדק שבירושלים - 13,100, סוראסקי שבתל אביב – 10,900, ושיבא (תל השומר), סמוך לקריית אונו – 10,500.

בחינה של שיעור הילודה (מספר הלידות ביחס לגודל האוכלוסייה) מצביעה על כך שהשיעור הגבוה ביותר נרשם ביהודה ושומרון - 37 לידות לאלף תושבים (בקרב האוכלוסייה היהודית בלבד), ולאחר מכן במחוז ירושלים - 29 ובמחוז הדרום – 23. בחיפה נרשם השיעור הנמוך ביותר – 17.

בשלושת המחוזות האחרים – מרכז, תל אביב וצפון - נרשם שיעור של 20 לידות לאלף תושבים.

ירושלים מהווה מרכז רפואי ארצי בכלל ולאוכלוסיית ירושלים ולישובים הסמוכים לה בפרט. בעיר ישנם 7 בתי חולים בהם יש מחלקת יולדות, 3 מהם ממוקמים בשכונות הערביות ומשרתים את האוכלוסייה הערבית - הסהר האדום, אל מקסאד ובית יולדות דג'אני.

מספר הלידות הגבוה ביותר בבתי החולים בירושלים נרשם בבית חולים שערי צדק – 13,100 (36% מכלל הלידות בבתי חולים בירושלים) והוא היה למעלה מכפול ממספר הלידות בבית החולים הדסה עין כרם – 5,800 (16%) ובביקור חולים – 5,200, (14%) שמדורגים אחריו. מזה מספר שנים מספר הלידות בבית החולים שערי צדק כפול ממספר הלידות בכל אחד מבתי החולים הבאים: הדסה עין כרם, ביקור חולים והדסה הר הצופים.

יום שני, 24 באוקטובר 2011

פרו ורבו ומלאו את הארץ

ד"ר מאיה חושן

במחקר חדש על פריון בישראל לפי מידת הדתיות של הנשים, שהתפרסם ביוני השנה על ידי ד"ר אחמד חליחל מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נכתב "בשנים האחרונות התעצם השיח הציבורי בישראל על ההבדלים ברמת הפריון בין הנשים מהקבוצות החברתיות המרכיבות את הפסיפס של החברה הישראלית. שיח זה מתמקד בהרכבה העתידי של החברה הישראלית ובייחוד בהרכבה של האוכלוסייה בגילאי העבודה. זאת משלוש סיבות עיקריות: החשש משינוי ההרכב הפוליטי העתידי, צביונה החברתי-פוליטי של מדינת ישראל והשתתפותן הנמוכה של שתי חברות - החרדית והערבית - בשוק העבודה והשפעתן הרבה על העוני בישראל". ירושלים הקדימה את ישראל וכבר עשרות שנים שיח כזה רווח בה.

בשנת 2010 שיעור הפריון הכולל בירושלים היה 4.0 ילדים, והוא היה גבוה בשליש מזה שבישראל - 3.0 ילדים. שיעור הפריון של הנשים היהודיות בירושלים (4.3) גבוה באופן ניכר מזה של הנשים היהודיות בישראל (3.0). ההסבר לכך מוסבר בשיעור הגבוה של נשים חרדיות ודתיות בירושלים בהשוואה לישראל. אלו מתאפיינות בשיעורי פריון גבוהים - 7.5 ילדים לנשים חרדיות, 4.3 ילדים לנשים דתיות לעומת 2.1 ילדים לנשים חילוניות. גם שיעור הפריון של הנשים הערביות בירושלים (3.9) גבוה מזה של הנשים הערביות בישראל (3.5), אך הפער קטן יותר.

כשבוחנים את מגמות השינוי בשיעור הפריון מתברר שבעשור האחרון חלה עלייה בשיעורי הפריון של הנשים היהודיות בישראל ובירושלים. בקרב הנשים הערביות והמוסלמיות בישראל ובירושלים חלה מגמה הפוכה וחלה ירידה בשיעורי הפיריון.

והרי החדשות – לראשונה החל משנת 2009 שיעור הפריון של הנשים היהודיות בירושלים (4.3) גבוה יותר משיעור הפריון של הנשים הערביות (3.9) ואף גבוה מזה של הנשים המוסלמיות (3.9).



מקורות: אחמד חליחל, פריון של נשים יהודיות ומוסלמיות בישראל לפי מידת הדתיות שלהן בשנים 1979 -2009, לשכה המרכזית לסטטיסטיקה, יוני 2011. שנתון סטטיסטי לישראל 2011, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

יום שני, 10 באוקטובר 2011

הגירה אל ירושלים

מיכל קורח

הטור בשבוע שעבר התמקד בניתוח המהגרים מירושלים. טור זה יתמקד במהגרים לירושלים.

בשנת 2009 עברו מירושלים לישובים אחרים בארץ 18,800 תושבים, ועברו לירושלים מישובים אחרים בארץ 11,700 תושבים, מאזן ההגירה היה שלילי ועמד על 7,100-.

ככלל מתאפיינים מהגרים בגילם הצעיר. כך גם בירושלים – הן העוברים מירושלים והן העוברים אליה מתאפיינים בגילם הצעיר. הגיל החציוני של העוברים לירושלים היה 25 ושל העוברים ממנה 26.

מניתוח הנתונים עולה שמקרב 11,700 העוברים אל העיר (רובם יהודים), 67% חילונים ודתיים (עברו לשכונות בירושלים בהן מרבית האוכלוסייה היא חילונית ודתית) ו-29% חרדים (עברו לשכונות שמרבית האוכלוסייה בהן היא חרדית).

מבחינת העוברים לירושלים, לפי מחוז, עולה שכושר המשיכה של העיר לתושבי מטרופולין ירושלים (מחוז ירושלים ויהודה ושומרון) ולתושבי מטרופולין תל אביב (מחוז תל אביב והמרכז) דומה. 37% עברו לירושלים מיישובים במטרופולין ירושלים, ו-34% עברו אליה מיישובי מטרופולין תל אביב.

ירושלים משכה הכי הרבה תושבים מהיישובים הבאים: בני ברק (750), תל אביב (740), בית שמש (600), מעלה אדומים (590) וביתר עלית (450). יוצא איפוא שלירושלים מהגרת הן אוכלוסייה חילונית ודתית והן אוכלוסייה חרדית.

5 הישובים העיקריים שמהם היגרה לירושלים אוכלוסייה חילונית ודתית הם: תל אביב, מעלה אדומים, מבשרת ציון, בית שמש וחיפה. 5 היישובים העיקריים שמהם היגרה לירושלים אוכלוסייה חרדית הם: בני ברק, בית שמש, ביתר עלית, אשדוד, ומודיעין עילית. 

 


מקור: עיבוד של מכון ירושלים לחקר ישראל לנתוני הגירה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.


יום ראשון, 2 באוקטובר 2011

הגירה מירושלים

מיכל קורח

נושא ההגירה לירושלים וממנה שעולה לכותרות מידי כמה חודשים, הוא נושא טעון המעורר אמוציות. לא אחת נשמעת הטענה שרק אוכלוסייה חילונית עוזבת את העיר. טור זה יתמקד בעוברים מירושלים ומטרתו לשקף את המציאות באמצעות ניתוח נתונים, להבדיל מהדימויים ומהלכי הרוח.
בשנת 2009 היגרו מירושלים לישובים אחרים בארץ 18,800 תושבים, והיגרו לירושלים מישובים אחרים בארץ 11,700 תושבים, מאזן ההגירה היה שלילי ועמד על 7,100-.

מניתוח הנתונים עולה שמקרב 18,800 המהגרים מהעיר (רובם המכריע יהודים), 67% עברו משכונות בהן מרבית האוכלוסייה היא חילונית ודתית ו-33% עברו משכונות בהן מרבית האוכלוסייה היא חרדית. יוצא איפוא ששיעור האוכלוסייה החרדית שמהגר מהעיר דומה לחלקה של אוכלוסייה זו בקרב האוכלוסייה היהודית.

47% מהמהגרים מהעיר, עברו ליישובי מטרופולין ירושלים, ולמעשה הם ממשיכים לקיים זיקות מגוונות עם העיר בתחומים שונים כגון תעסוקה, מסחר, חינוך, תרבות ועוד. עם זאת בעוד שבקרב האוכלוסייה החרדית כ-59% היגרו למטרופולין ירושלים (מחוז ירושלים ויו"ש), 42% מקרב האוכלוסייה החילונית והדתית היגרו לאזור זה. לאזור תל אביב והמרכז היגרו 39% מהחילונים והדתיים לעומת 23% בלבד מקרב החרדים. ליתר המחוזות (חיפה, צפון ודרום) היגר אחוז דומה מקרב שתי האוכלוסיות.
בחינת העוברים לפי יישובים מצביעה על העדפות שונות בבחירת יישוב המגורים, שכן הישובים נבדלים אלו מאלו במאפייני אוכלוסייתם, במחירי הדיור באיכות החיים ועוד. בעוד שבקרב האוכלוסייה החילונית והדתית 4 היישובים העיקריים בהם בחרו לגור המהגרים מירושלים היו: מודיעין-מכבים-רעות (930 נפשות), מעלה אדומים (830), מבשרת ציון (720) ובית שמש (400). 4 היישובים העיקריים שאליהם עברה האוכלוסייה החרדית היו: ביתר עלית (1,160), בית שמש (920), מודיעין עלית (800) ובני ברק (530). יוצא איפוא שהישובים העיקריים שאליהן עוברת הן האוכלוסייה החרדית והן האוכלוסייה הם במטרופולין ירושלים.






מקור: עיבוד של מכון ירושלים לחקר ישראל לנתוני הגירה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.



יום ראשון, 25 בספטמבר 2011

מסע בין המעמדות/סיפור מעמד הביניים

איתן בלואר


בחודשיים האחרונים אנו עדים לגל מחאה חברתית יוצא דופן בישראל. אחת הסיבות המרכזיות שהובילו להתעוררות החברתית הינה שחיקה הולכת וגוברת של מעמד הביניים. בספרות קיימות מספר דרכים להגדיר את מעמד הביניים, אחת מהן מגדירה את מעמד הביניים כמשקי בית בעלי הכנסה שבין 75% ל-200% מההכנסה החציונית הכוללת (ברוטו) של משקי הבית (קיימת חלוקה פנימית שבה המעמד הבינוני-נמוך מוגדר בין 125%-75%, והבינוני-גבוה בין 200%-125%). ניתוח מעמד הביניים להלן מבוסס על נתוני ההכנסות של משקי הבית מהסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה תוך התאמתם לנתוני ההכנסה החציונית של משקי הבית באותה שנה. בשנת 2009 ההכנסה החציונית למשק בית בישראל עמדה על 10,000 ש"ח.

בשנת 2009 מנה מעמד הביניים בירושלים כ-59,000 משקי בית (מתוכם 36,800 נמנו עם המעמד הבינוני-נמוך ו-22,200 עם המעמד הבינוני-גבוה) והוא היווה כ-35% מכלל משקי הבית בירושלים. שיעור זה היה נמוך מבתל אביב (40%) ומישראל (39%). במעמד הנמוך בירושלים נמצאים למעלה ממחצית משקי הבית בעיר (58%) - 101,300 משקי בית. המעמד הגבוה מנה כ-12,300 משקי בית שהם כ-7% מכלל משקי הבית בעיר. שיעור משקי הבית ממעמד נמוך בתל אביב היה כ-41% ובישראל 48%, וחלקו של המעמד הגבוה עמד על 19% בתל אביב ו-13% בישראל.

בחינה של המגמה בחמש השנים האחרונות מראה שחלה ירידה בשיעור משקי הבית המשתייכים למעמד הבינוני מ-38% (בשנים 2004- 2006) ל-35% בשנים 2009-2007. בתל אביב לעומת זאת המגמה היתה הפוכה ובשנים אלו חלה עליה בשיעור משקי הבית ממעמד בינוני מ-38% ל-42%. בישראל שיעור בני מעמד הביניים לא השתנה ועמד על 40%. אולם יש לזכור, שבחינה של ההכנסות (ברוטו) של משקי הבית איננה מתייחסת להיבט של יוקר המחייה (הוצאות משקי הבית על מסים, דיור, מוצרים וכדומה) שעלה מאוד בשנים האחרונות.








מקור: עיבוד לסקר החברתי, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

יום שלישי, 20 בספטמבר 2011

הכרזת העצמאות הפלסטינית באו"ם: דרכי התמודדות עם מחאה המונית במזרח ירושלים

פרופ' יעקב בר-סימן-טוב

 
הרשות הפלסטינית הודיעה שב-23 בספטמבר היא תפנה לאו"מ באופן רשמי בבקשה להכרה במדינה פלסטינית עצמאית. הרשות אף הודיעה שלקראת ההכרזה החד-צדדית של מדינה פלסטינית היא תארגן תנועת מחאה המונית לא אלימה שתוציא מיליוני פלסטינים לרחובות כדי שזו תביע תמיכה המונית בפנייה הפלסטינית לאו"מ ותבטיח לה לגיטימציה רחבה. הרשות הפלסטינית התחייבה עם זאת, להכיל את המחאה העממית ההמונית על מנת שזו לא תהא אלימה ושתוגבל לשטחים הנשלטים על ידה וזאת כדי למנוע חיכוך והתנגשות עם ישראל.

לרשות הפלסטינית יש עניין רב שהכרזת העצמאות אכן תעבור בשקט וללא התנגשות אלימה עם ישראל שכן היא תסייע לה בשלושה תחומים: ראשית, היא תסייע לביצור מעמדה של ההנהגה הפלסטינית בקרב האוכלוסייה הפלסטינית. היא תוכל להצביע על יכולת השליטה האפקטיבית שלה על ההמונים, ועל בשלותה המשילותית המקנה לה בזכות כינון מדינה עצמאית. שנית, היא תסייע לה להוכיח את טענתו של אבו-מאזן כי השימוש באלימות היה לרועץ לעניין הפלסטיני ושיש לה אינטרס לנהל סכסוך בדרכי שלום עם ישראל וזאת בניגוד לטענות הישראליות שהרשות אינה בעלת יכולות שליטה ו/או שאינה מעוניינת לשלוט במחאה ההמונית הלא אלימה. הרשות תוכל לטעון כי למרות החשיבות הפוליטית והאסטרטגית של כינון מדינה פלסטינית היא פועלת לעשות זאת בדרכי שלום בלבד. שלישית, היא תסייע לרכישת תמיכה בינלאומית רחבה בצדקת תביעותיה להגדרה עצמית ולדה-לגיטימציה של ישראל.

במידה והרשות הפלסטינית אכן תארגן הפגנות תמיכה המוניות, ירושלים עלולה להיות אחד המוקדים המרכזיים לכך מסיבות שונות: ראשית, משום שהפנייה לאו"מ כוללת במפורש הכרה במזרח ירושלים כבירת המדינה הפלסטינית והפגנות תמיכה המוניות בעיר עשויות לתת לגיטימציה רחבה למהלך. שנית, בירושלים יש ריכוז גדול מאד של תושבים פלסטיניים (כ-280 אלף) המרוכזים ב-26 שכונות שעלולים להשתתף בהפגנות בשעת הצורך אם מתוך שמחה ואם מתוך מחאה. שלישית, הסמיכות הגיאוגרפית הגבוהה של שכונות יהודיות לשכונות ערביות בירושלים והשתכנותם של תושבים יהודים בשכונות ערביות. רביעית, נוכח חשיבותה הבינלאומית של ירושלים וקיומם של המקומות הקדושים בעיר, הפגנות המוניות בה עשויות לזכות לסיקור יותר משמעותי מאשר במקומות אחרים בגדה ולקבל תהודה גדולה יותר מכל מקום אחר בגדה.

הפגנות המוניות גם לא אלימות בירושלים הן בעלות פוטנציאל נפיצות גבוה מאד בשל הסמיכות הגיאוגרפית הגבוהה בין שכונות יהודיות ושכונות ערביות, בשל המטען הגבוה של אי שביעות רצון מצטברת אצל האוכלוסייה הערבית וכן בשל הרגישות של המקומות הקדושים ובעיקר של מתחם הר הבית. מוקדי החיכוך בסילוואן, בשיח ג'ראח, בעיר העתיקה, ובהר הבית עשויים להיות קשים מאד לשליטה והכלה של הרשות הפלסטינית. הניסיון הבינלאומי, האזורי וגם המקומי מלמד שהפגנות המוניות לא אלימות לא תמיד נשלטות למרות הרצון של המארגנים להכילן. יתירה מכך, יכולת הכלה של תנועת מחאה המונית לא אלימה בשטח עירוני צפוף היא קשה במיוחד. בנוסף לכך, הפגנות המוניות לא אלימות נוטות להתדרדר ולהפוך לאלימות בשל התעוררות יצרים לאומיים ואישיים בין המפגינים הנובעת מהתלהבות יתר הכרוכה בעצם קיומן של ההפגנות, המשרות תחושת עוצמה ולכידות חברתית, אבל גם בשל השתתפותם של גורמים פרובוקטיביים המעוניינים להסלים את ההפגנות ולהפוך אותן למפגן של עוצמה ולהביא בכוונה תחילה לתגובת יתר של הצד האחר. ואכן תגובת יתר של הצד השני היא סיבה נוספת להסלמתן של הפגנות מחאה המוניות. מקור נוסף לפוטנציאל הנפיץ הגבוה של ההפגנות בירושלים הוא הפער המסתמן בין הציפיות הגבוהות שיוצרת בקרב הציבור הפלסטיני יוזמת הפנייה לאו"מ, לבין התוצאות הצפויות בפועל בשטח. קרוב לוודאי שביום לאחר הכרזת האו"מ על כינון המדינה הפלסטינית שבירתה מזרח ירושלים לא יהיו שינויים כלשהם בשטח. השליטה הישראלית בירושלים תימשך ללא עוררין כפי שהייתה וכל ניסיון של הרשות הפלסטינית לממש סימני עצמאות בעיר יבלמו באבם ע"י ישראל ויצביעו על חידלון המהלך כולו.

כדי למנוע אפשרות של התפתחות התנגשות אלימה עדיף יהיה אם הרשות הפלסטינית תימנע כליל מארגון הפגנות המוניות. אם אכן תנועת המחאה הלא אלימה תצא לדרך, ישראל היא שתצטרך להתמודד עם האתגר שיציבו ההפגנות. במצב זה ישראל חייבת לפתח אסטרטגיות יעילות להכלתן של ההפגנות שכן הסלמתן תעמיד אותה בפני אתגרים ביטחוניים ומדיניים חמורים. כדאי לציין שהפגנות המוניות שייחשפו לסקירה צמודה של אמצעי התקשורת ייתפסו בזירה הבינלאומית כלגיטימיות, כמוצדקות, כנאבקות בכיבוש, וכחותרות למימוש ההגדרה העצמית הפלסטינית. כוחות הביטחון הישראלים עלולים להיתפס ככוחות כיבוש, מדכאי חופש וכפועלים בניגוד לנורמות המשפט הבינלאומי. במצב זה על ישראל לפתח אפוא אסטרטגית הכלה יעילה שתמזער ככל שניתן את מספר התקריות ובעיקר את מספר הנפגעים הפלסטינים. אסטרטגית הכלה זו צריכה להתבסס על המרכיבים הבאים:

1. זיהוי מוקדם של מוקדי חיכוך פוטנציאליים בעיר כמו למשל, סילוואן, שיח' ג'ראח והעיר העתיקה (שהיו גם מוקדי חיכוך בעבר), והתכוננות מוקדמת להתנגשויות בו-זמניות במקומות שונים בעת ובעונה אחת.

2. שיתוף פעולה הדוק עם הרשות הפלסטינית ועם מנגנוני הביטחון הפלסטינים המעוניינים בשליטה על ההפגנות והכלתן. שיתוף פעולה כזה מיועד להעביר ככל שניתן את נטל ההכלה על הרשות הפלסטינית. אמצעי זה יכול לצמצם את ההתנגשות הפוטנציאלית בין המפגינים לבין הכוחות הישראלים.

3. אימוץ מדיניות של ריסון עצמי ואיפוק ככל שניתן. ריסון ואיפוק אינם בהכרח חולשה ובעבר הוגדרו כעוצמה ע"י ראש הממשלה אריאל שרון. ריסון ואיפוק משמעותם הימנעות ככל שניתן משימוש באמצעי תגובה אלימים ושימוש זהיר, מבוקר ומדורג של כוח בכדי למזער את מספר הנפגעים.

4. הימנעות מתגובת יתר ושימוש בעיקרון של מידתיות בשימוש בכוח. השימוש בכוח חייב להיות פרופורציונאלי לזה המופעל ע"י המפגינים ולהכלת ההפגנות בלבד. תגובת יתר של ישראל בראשית האינתיפאדה השנייה תרמה להסלמה ניכרת של האלימות. הפלסטינים הגיבו באלימות יתר נגדית עד כדי פיגועי התאבדות בשלב מאוחר יותר כדי להביא ל"תג מחיר" מקביל.

5. מתן הנחיות ברורות, מדויקות ועדכניות של הדרג המדיני לדרגים הביטחוניים השונים באשר למידת התגובה המותרת בתנאים שונים. בנוסף לכך, הדרג המדיני חייב לשמור על בקרה מתמדת וצמודה של ההתפתחויות בשטח ולנקוט בגמישות הנדרשת. הדרג המדיני חייב לפקח על ביצוע ההוראות בדיוק מרבי. העדר של בקרה צמודה מעין זו של הדרג המדיני תרמה להסלמה של האינתיפאדה השנייה שכן הצבא גילה נוקשות יתר בהכלת האינתיפאדה בראשיתה מכיוון ששיקוליו היו מבצעיים בלבד.

6. ריסון של תושבים יהודים הגרים בשכונות ערביות כמו גם של גורמים יהודיים קיצוניים שעשויים ליזום פרובוקציות מקומיות וליטול את החוק לידיהם. זאת במיוחד במוקדי חיכוך גבוהים כמו למשל סילוואן, שיח' ג'ראח, וראס אל-עמוד.

7. הימנעות מהרס תשתיותיה של הרשות הפלסטינית ומהשפלתה. הרשות הפלסטינית הנוכחית היא הפרטנר הטוב ביותר עבור ישראל בניהול הסכסוך ואולי גם ביישובו האפשרי ויש לה אינטרס אמיתי במניעת אלימות ובהכלתה.

אסטרטגית הכלה אינה פשוטה לעיצוב ולמימוש. אסטרטגית הכלה יעילה מחייבת תכנון מוקדם, התכוננות למצבים מסוכנים ובלתי צפויים, נטילה מבוקרת של סיכונים, שימוש מבוקר באמצעי הכלה ויותר מכל הכרה ברורה שהכלה ולא הכרעה של מחאה המונית היא המטרה הנדרשת והרצויה. כישלון של הכלה שיביא לנפגעים פלסטינים רבים גם אם באשמתם של המפגינים, וגם במצבים של לית ברירה יביא להסלמה גורפת של האלימות ולהתפתחותה של אינתיפאדה בלתי נשלטת לחלוטין. יתירה מכך, הטלת האשמה על ישראל, גם אם זו לא מוצדקת, תגביר את העוינות נגד ישראל במדינות הערביות השכנות מצרים, ירדן, לבנון, וסוריה, וגם בתורכיה. עוינות זו עלולה להתבטא בהפגנות המוניות בקהיר, בעמן, בדמשק ובאיסטנבול ולהגביר את תהליך הדה-לגיטימציה של ישראל בקרב הקהילה הבינלאומית.

יום שני, 12 בספטמבר 2011

הכבוד הנרמס של ארדואן וצדקת הדרך של נתניהו

פרופ יעקב בר סימן-טוב

שני המנהיגים ארדואן ונתניהו שהביאו את מדינותיהם לעימות פוליטי חריף מתבצרים בעמדתם. בעוד ארדואן מכריז כי לא ניתן לרמוס את כבודו האישי והלאומי, נתניהו גאה בצדקת הדרך שמנחה אותו בסכסוך עם תורכיה. שני המנהיגים חושבים שהם צודקים בעמדתם וכי הצד האחר הוא האשם בסכסוך וזה שאינו מוכן להתפשר וליישב את הסכסוך. בעוד ארדואן דורש התנצלות, פיצוי, והסרת הסגר על עזה, נתניהו מוכן לפיצוי אבל לא להתנצלות ולא להסרת הסגר על עזה.

ארדואן חש שכבודו האישי והלאומי נרמס בידי מדינה בריונית ומפונקת שאינה מכבדת את הנורמות הבינלאומיות. ארדואן חש גם מושפל ופגוע. תנאיו ליישוב הסכסוך נתפסים על ידו כנורמטיביים וכנכונים. התנצלות היא ביטוי פומבי לחרטה על מעשה שלילי, על טעות, על התנהגות לא נורמטיבית. פיצויים לקרבנות חפים מפשע הם כמובן דרישה מוצדקת והגיונית והיא פועל יוצא של ההתנצלות. הסרת הסגר מעזה היא תנאי חשוב בפני עצמו שכן היא העילה המרכזית לסכסוך. ארדואן סבור שהמצור על עזה הוא פיראטיות בינלאומית ובניגוד לנורמות הבינלאומיות. מבחן המרמרה בא להפגין זאת. ארדואן גם מלא זעם וכעס על ישראל. פרשת המרמרה היא רק פרשייה אחת בלבד בשרשרת של התנהגות ישראלית בלתי נסבלת מבחינתו: מבצע עופרת יצוקה שנעשה בהפתעה גמורה עבורו כאשר רק החל בתיווך בין ישראל לבין סוריה הוא חבלה במאמציו כמשכין שלום ומיישב סכסוכים. פרשת ההושבה של השגריר התורכי על כיסא קטן היה אקט של השפלה לא יסולח. ואכן הגיעה העת ללמד את ישראל לקח. הכבוד הנרמס חשוב משיתוף פעולה כלכלי וצבאי וההפסד הכלכלי. הכבוד הוא ערך מוגן שלא ניתן לוותר עליו. שיתוף הפעולה הכלכלי הוא אינטרס בלבד שניתן להסתדר בלעדיו. ארדואן רואה עצמו כמגן הסדר העולמי, כמחנך בינלאומי וכמגינם של החלשים. החמאס אינו ארגון טרור אלא ארגון הנאבק על חירותו וחובתו אכן להגן על עצמו ועל תושבי רצועת עזה.

נתניהו מסרב להתנצל ולהסיר את המצור מעזה. התנצלות פירושה הבעת חרטה והודאה בטעות. נתניהו אינו סבור שישראל טעתה. הוא מאמין בצדקת דרכה. כפיית הסגר על עזה הוא אקט של ביטחון לאומי. הוא אקט שבא לספק ביטחון לאזרחי ישראל מפני ארגון טרור מרצח. הסגר על עזה הוא לגיטימי ונורמטיבי. מדינה שחפצת חיים חייבת לנקוט בצעד זה שהוא הגנתי ביסודו. ביטחון הוא ערך מוגן. הבקשה התורכית להתנצלות ולהסרת הסגר כתנאי ליישוב הסכסוך הנוכחי היא קנטרנית, פטרונית, ומאיימת וכוונתה להכניע ולהחליש את ישראל. היענות לתביעותיו של ארדואן פירושה כניעה והפגנת חולשה שתחליש את מעמדה של ישראל מול אויביה מצפון ומדרום שכן קם להם פטרון מעצמתי אזורי, ותפגע בעוצמת המיקוח שלה במו"מ עם הפלסטינים. נתניהו מוכן לפיצויים להרוגים התורכיים כמחווה של רצון טוב ולא כאקט של התנצלות. חיילי השייטת הגנו על עצמם מפני אלו שבאו לפגוע בהם והתמונות רק יעידו על כך. נתניהו מוכן לוותר על שיתוף הפעולה הביטחוני והכלכלי ולסרב להיענות לתביעות התורכיות שנתפסות כמגלומניות ולא צודקות.

ארדואן ונתניהו יושבים כיום על עץ גבוה העשוי כולו מכבוד אישי ולאומי. על כבוד אסור לוותר. זה הוא משחק סכום אפס. הרגש ולא בהכרח ההיגיון הוא ששולט בצמרת העץ. הסכסוך כיום אינו פתיר והוא ניתן לניהול בלבד. ארדואן הוא שקובע את קצב הסכסוך ומהלכיו ודומה שהוא גם ניהנה מזה מאד. ארדואן מוכן להחריף את העימות ורואה בו מבחן כוח אישי ולאומי. ישראל צריכה להיזהר לא לשחק לידיו שכן דומה שארדואן חסר מעצורים. ארה"ב חייבת לתווך במהירות ולמצוא נוסחה שתטפל בכבוד הנרמס של ארדואן ובצדקת הדרך של נתניהו.

כולם מדברים על צדק-איש לא מדבר על שלום

פרופ יעקב בר סימן-טוב

המחאה החברתית בישראל מתמקדת בצדק חברתי. בשיח המוחים ובשיח הפרשנים נעלם השלום. השלום אינו רלבנטי לעניין הצדק החברתי. משהו מוזר קורה לשלום ומשהו מוזר קורה לקשר בין צדק לשלום. המוחים נזהרים מלדבר על שלום שמא יזהו אותם עם השמאל ועם שוחרי השלום ובכך יאבדו את האשראי הציבורי שניתן להם. הצדק נתפס כמושג חברתי, השלום נתפס כמושג פוליטי. צדק נתפס כמושג מלכד ומאחד. השלום נתפס כמושג מפלג, מפצל ופוגע בלכידות. כל הרוצה בלכידות ייזהר בשלום. מדוע השלום נתפס כמפלג? מדוע נזהרים בשלום? מדוע השלום נתפס כערך פוליטי ולא כערך חברתי?

השלום נתפס כערך פוליטי בגלל המחלוקת בישראל באשר למחירו, אפשרות השגתו ומימושו. שלום שכרוך בפשרה טריטוריאלית הפך מאז יוני 1967 לשלום שמחירו יקר מידי. שלום שהיה ערך ואידיאל שאליו מייחלים וחותרים נעשה לא כדאי אם הוא כרוך בויתורים טריטוריאליים ועקירת יישובים. מאז יוני 1967 נוצרו ערכים חדשים: אידיאולוגיים, טריטוריאליים, ביטחוניים והתיישבותיים, שהפכו למוגנים מפני פשרה ומפני מיקוח בחלק ניכר של האוכלוסייה בישראל. אוכלוסייה זו מעדיפה את הערכים החדשים שנוצרו על פני השלום אם השגת שלום כרוכה במחיר ויתורם.

אולם מחיר השלום אינו הערך המפלג היחיד אלא גם אפשרות השגתו ומימושו. בעוד השטחים והיישובים הם ערכים ריאליים וממשיים השלום נתפס כערך וירטואלי. כישלון תהליך אוסלו הצביע על כך שהשלום הוא לא-וודאי ואולי גם לא ניתן להשיגו, שכן החסמים לשלום שמקורם בצד השני לא יאפשרו השגתו. כישלון תהליך אוסלו ובעיקר העימות האלים שבא בעקבותיו מזער את ערך השלום גם באותו חלק של האוכלוסייה שהיה מוכן לשלם את מחיר השלום ובלבד שיבטיח השגתו. ניצחון הימין בבחירות האחרונות הוא עדות לכך. הימין הצליח לשכנע חלק ניכר מהציבור שאין פרטנר לשלום והשמאל שוגה באשליות באשר להשגתו.

במציאות הישראלית אסור להפריד בין צדק לשלום. צדק ושלום חייבים להיות שלובים זה בזה, אין להפרידם, והם ערכים חברתיים ופוליטיים כאחד, כפי שספר תהילים, פרק פ"ה פסוק 11 מלמד: "חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו." צדק ללא שלום הוא לא צדק. ושלום ללא צדק הוא לא שלום. צדק שאין בו חסד ואמת ספק אם יתקיים. שלום ללא חסד ואמת ספק אם יתקיים. מדינה החותרת לצדק חברתי אסור לה להזניח את השלום ומדינה החותרת לשלום אסור לה להזניח את הצדק החברתי. צדק זה גם למנוע מלחמה וקרבנות מלחמה. צדק הוא גם להפוך כל אבן כדי לעשות שלום. צדק הוא גם להסתכל בלבן של העיניים של הצעירים המוחים ולומר עשינו את כל המאמץ האפשרי, לא רק כדי לקדם את השוויון הכלכלי והחברתי, אלא גם כדי לקדם את השלום, על מנת שאותם צעירים לא יצטרכו לשלם את מחיר המלחמה היכן שניתן למנע אותה בדרכי שלום. שלום גם עשוי לשפר את הכלכלה ולהקטין את עול הביטחון. שלום יוכל לפנות מקורות נוספים למימוש הצדק החברתי. הצעירים הקוראים לצדק חברתי מוטב שלא יזניחו את ערך השלום, שילמדו את הקשר בין צדק לשלום ויראו בשלום ערך חברתי ופוליטי.

מחאת יולי-אוגוסט מול מחאת ספטמבר

פרופ יעקב בר סימן-טוב

המחאה החברתית שהחלה ביולי ונמשכת באוגוסט ובספטמבר היא מהפכנית ובלתי צפויה. המחאה החברתית היא תוצאה של מחדל ממשלתי ממושך, של הזנחה מתמשכת של ערכים חברתיים וכלכליים. התעלמות מצדק חברתי וזו לא סיסמא בלבד. הישגה המרכזי והראשוני של המחאה החברתית היא שינוי סדר היום הלאומי. היא הדחיקה לראשונה מזה שנים את סדר היום הביטחוני ואת סדר היום המדיני.

מי שעוקב בימים אלו אחר החדשות המשודרות והכתובות ואחרי התבטאויות מעצבי המדיניות ימצא לכאורה שמדינת ישראל נעשתה מדינה ככל העמים. מדינה המתמקדת בבעיותיה החברתיות והכלכליות. לפתע נעלם הסכסוך הישראלי-פלסטיני מהשיח, מהחדשות ומהתבטאויות מעצבי המדיניות. העיסוק בסכסוך העיקש והממושך שמכנס בתוכו הכל, המאדיר ומקדש את ערך הביטחון, המצדיק את החידלון החברתי, החינוכי והערכי, המסייע לממשלה להתעלם מבעיות חברתיות-כלכליות בסיסיות, והרואה במחאה חברתית תופעה לא לגיטימית גז לפתע ונעלם.

אולם הסכסוך הישראלי-פלסטיני כאן, הוא לא נעלם. הוא אוגר כוחות לקראת ספטמבר ויתחדש בקרוב. ההכרה העצומה הצפויה במדינה פלסטינית עצמאית באו"מ, תעלה את רמת הציפיות הפלסטיניות במידה רבה. אלו יתנפצו קרוב לוודאי אל סלע המציאות. הפלסטינים יתעוררו בבוקר שלאחר ההצבעה מול מציאות שלא תשתנה בשטח. ההתנחלויות יישארו במקומן, הצבא יישב בעמדותיו והמחסומים לא ישתנו. הפער הגדול בין ציפיות גבוהות לבין מציאות שלא תשתנה עלול להביא לתסכול פלסטיני ולהתפרצות מחאה המונית לא-אלימה, בלתי-נשלטת, שתתפתח קרוב לוודאי גם לאלימה ותאלץ את ישראל להתמודד עם מציאות ביטחונית מסוג חדש שטרם חוותה.

ניתן היה כנראה למנוע התפתחויות צפויות אלו לו ממשלת ישראל נערכה באמצעות יוזמה מדינית מקדימה. ניתן היה לשכנע את הפלסטינים לזנוח את יוזמתם שכן היא ברירת מחדל עבורם לו ישראל הייתה מגלה הבנה למצוקה המדינית של ההנהגה הפלסטינית שאינה יכולה להצביע על הישגים מדיניים ממשיים. יוזמה מדינית חדשה הייתה יכולה גם לסייע לישראל במאבק על דעת הקהל העולמית, הרואה בישראל את האחראית למבוי הסתום המדיני. ממשלת ישראל שהעדיפה לא לנקוט יוזמה מדינית מקדימה תצטרך להתמודד עם מציאות ביטחונית חדשה. מחדל מדיני עלול להעמיד את ישראל מול מחאה פלסטינית בספטמבר.

מערכת הביטחון המודעת להתפתחויות הביטחוניות הצפויות נערכת לכך. גורמי הביטחון ציינו לאחרונה גם כי ההיערכות לקראת ספטמבר תחייב גיוס מילואים. היושבים במאהלי המחאה החברתית ייקראו קרוב לוודאי לדגל והם כרגיל ייענו בחיוב לכך. טוב תעשה ממשלת ישראל בימים שנותרו עד להתפרצות הצפויה של המחאה הפלסטינית לענות בחיוב על ציפיות יושבי מאהל המחאה שכן אלו הם הנושאים האמיתיים בנטל הביטחוני. מי שרוצה לשמור על אחדות השורות בימי קונפליקט חייב בשמירת הסולידריות והמוטיבציה החברתית בחום יולי-אוגוסט. אסור שמחאת ספטמבר הפלסטינית הצפויה תגרום לזניחת המחאה החברתית-הכלכלית שכן זו הזדמנות לשנות את סדר העדיפויות הלאומי בתחום החברתי-כלכלי ואולי גם תתפשט לתחום המדיני.

אני רוצה, אני רוצה מכונית

אביאל ילינק


בשנת 2010 נעו בכבישי ישראל כ-2.05 מיליון כלי רכב פרטיים. רמת המינוע בישראל עמדה על 267 כלי רכב פרטיים לכל 1,000 תושבים והיא הייתה נמוכה יחסית למדינות המפותחות בעולם. כ-39% מכלי הרכב בישראל יוצרו ביפן, כ-11% בקוריאה הדרומית, וכ-8% בספרד ובצרפת (בכל אחת מהן). מעניין לציין כי רק כ-4% מכלי הרכב בישראל יוצרו בארצות הברית. מבין כלי הרכב הפרטיים שנוספו בשנה האחרונה לכבישי הארץ היה חלקה היחסי של חברת מזדה הגבוה ביותר (16%). את המקום השני תפסה חברת יונדאי (15%), ואת המקום השלישי חברת טויוטה (11%).

רמת המינוע והגיל הממוצע של כלי הרכב הם שני מדדים המעידים על פי רוב על הרמה החברתית-כלכלית של האוכלוסייה. ככל שהרמה החברתית-כלכלית של האוכלוסייה גבוהה יותר כך בדרך כלל רמת המינוע תהיה גבוהה יותר, והגיל הממוצע של כלי הרכב יהיה נמוך יותר.

רמת המינוע בירושלים עמדה בשנת 2009 על כ-169 כלי רכב פרטיים לאלף נפש והיא הייתה מהנמוכות מבין הערים בארץ. לשם השוואה, רמת המינוע בבאר שבע עמדה על כ-198 לאלף נפש, בראשון לציון על 295 ובחיפה על 321. רמת המינוע בתל אביב הייתה מהגבוהות בארץ ועמדה על 469 כלי רכב פרטיים לאלף נפש. כפי שניתן לראות בגרף, רמת המינוע בירושלים נמוכה בהשוואה ליישובים הסמוכים לה, למעט בית שמש והיישובים החרדיים.

נתוני הגיל הממוצע של רכב פרטי מציירים תמונה דומה. הגיל הממוצע של רכב פרטי בישראל בשנת 2009 היה 6.9 שנים. גילו הממוצע של רכב פרטי בירושלים היה הגבוה ביותר מבין הערים הגדולות ועמד על 8.3. בבאר שבע עמד הגיל הממוצע על 7.2, בראשון לציון על 7.0 ובחיפה על 6.2. הגיל הממוצע של כלי הרכב בתל אביב היה מהנמוכים בארץ ועמד על 4.8.

 


מקור: הודעה לעיתונות: כלי רכב מנועיים בישראל בשנת 2010, הרשויות המקומיות בישראל 2009, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

יום ראשון, 4 בספטמבר 2011

חום יולי-אוגוסט

ענבל דורון

יולי-אוגוסט - חופש גדול בגנים ובבתי הספר, המסדרונות במקומות העבודה חצי ריקים ותחושה של חופש מרחפת באוויר. מעניין אם כן לבדוק היכן בוחרים הישראלים לבלות את חופשת הקיץ בישראל. בשנת 2010 נרשמו בחודשי יולי-אוגוסט כ- 5,860,000 לינות (ישראלים ותיירים) בשירותי הארחה: 84% מהן במלונות תיירות, 12% באירוח כפרי ו-4% באכסניות נוער. מהנתונים עולה כי בתקופה זו של השנה נוכחות הישראלים במלונות גבוהה באופן ניכר לעומת התיירים. מתוך 1,575,500 אורחים במלונות, כ-1,116,700 הם ישראלים (71%) לעומת 458,700 תיירים בלבד (29%).


היכן בוחרים הישראלים לבלות את חופשתם? היעד המועדף באופן בולט הוא העיר אילת. במהלך חודשי יולי-אוגוסט בשנת 2010 התארחו במלונות באילת 461,500 אורחים ישראלים שהיוו 41% מכלל האורחים במלונות בארץ. במלונות בירושלים התארחו 92,100 ישראלים (8% מכלל האורחים בישראל). למעשה בחודשים יולי-אוגוסט נרשם בירושלים מספר האורחים הישראלים הגבוה ביותר, והם היוו 26% מסך כל האורחים הישראלים במלונות תיירות בעיר בשנת 2010. יעדים מבוקשים נוספים היו מלונות שפת ים המלח (12%), טבריה (10%) ותל אביב (4%).

ירושלים מחזיקה בבכורה כיעד המועדף על תיירים וניתן לראות זאת גם בחודשי הקיץ. למרות מספר האורחים הישראלים הגבוה שנרשם ביולי-אוגוסט הם היוו רק 39% ממספר האורחים בבירה, בעוד האורחים התיירים מחו"ל היוו 61%.




יום ראשון, 28 באוגוסט 2011

רוכבי אופניים נפגעים בתאונות

יאיר אסף-שפירא


בשנת 2010 נפגעו 297 רוכבי אופניים בתאונות דרכים בישראל. שנה זו סימנה את המשך המגמה של ירידה בנפגעים מאז שנת 2008, בה נפגעו 443 רוכבים. בששת החודשים הראשונים של 2011 נפגעו 138 רוכבים. גם הנתון לשנת 2011 מבטא המשך מגמה של ירידה משנת השיא 2008, והוא הנמוך ביותר לחודשים ינואר-יוני לפחות מאז שנת 2003, שהיא השנה בה נפתחת סידרת הנתונים אותה ניתחנו.
מיעוטם של הרוכבים נפגעו בדרכים בין-עירוניות, ורובם הגדול בתאונות שהתרחשו בתוך ישובים. בשנת 2010 נפגעו 33 רוכבים בדרכים בין-עירוניות, ו-264 בתוך הישובים, מהם 16 בירושלים, ו-12 בראשון לציון. בתל-אביב, בה קיימת תשתית מפותחת יחסית של שבילי אופניים, ומספר הרוכבים כנראה גבוה בהרבה מזה שבערים אחרות, נפגעו 87 רוכבים. חלקם של הרוכבים שנפגעו בתאונות בירושלים מכלל הרוכבים הנפגעים (6%) היה נמוך מחלקה של אוכלוסיית ירושלים באוכלוסיית ישראל( 10%).
בשנת 2011, במשך החודשים ינואר-יוני, נפגעו בירושלים 8 רוכבי אופניים - נתון דומה לשנת 2010, אך גבוה מהנתון בשנים 2007-2009.
נתוני הרוכבים הנפגעים בתאונות מושפעים ממספר גורמי סיכון כגון מזג האוויר בזמן התאונה, תנאי הכביש, מאפייני הרוכב ועוד. אך הנתונים מושפעים גם מגורם משמעותי נוסף, אשר לרוב חסר בניתוח - מספרם הכללי של הרוכבים - אלו שאינם נפגעים.

קבוצת הגיל הדומיננטית בקרב הרוכבים הנפגעים בדרכים בין-עירוניות בשנים 2006-2010 הייתה 40-45, ו-14% מהנפגעים היו בגילים אלו. בתוך הישובים הקבוצה הדומיננטית הייתה ילדים בני 10-15. 19% מהרוכבים שנפגעו בישראל, ו-27% מאלו שנפגעו בירושלים, היו בגילים אלו. חלקם של הילדים הרוכבים בני 10-15 שנפגעו בירושלים מתוך סך-כל הרוכבים הנפגעים בגילים אלו (6%), היה נמוך מחלקם של ירושלמים בני 10-15 מכלל קבוצת גיל זו בישראל (כ-12%)

החודשים בהם נפגע מספר הילדים הרב ביותר (בין השנים 2006-2010) היו מאי וספטמבר. נהגים - שימו לב לרוכבים בכלל, ולילדים בפרט.





יום ראשון, 21 באוגוסט 2011

הכול כלול או אוויר צלול?

מאת: אביאל ילינק

רבים מתושבי ישראל מנצלים את חודשי הקיץ ליציאה לחופשה ולנופש. חלק בוחר לבלות את חופשתם בארץ בעוד שחלק אחר מעדיף לטוס ליעדים שונים בעולם. מעניינת אם כן השאלה – היכן בוחרים הישראלים לבלות את חופשתם? מנתוני הסקר החברתי שעורכת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה כי בשנת 2009, כ-31% מתושבי ישראל (בני 20+) בחרו לצאת לנופש או לטיול בחו"ל. לעומת זאת, שיעור הישראלים שבחרו לבלות את חופשתם בארץ עמד על כ-51%. מהנתונים עולה אם כן שלמרות התורים הארוכים המשתרכים סמוך לעמדות הבידוק הביטחוני בנתב"ג ובקופות בדיוטי-פרי, רוב תושבי ישראל בחרו לבלות את חופשתם בארץ.

הנתונים מצביעים על שוני בהרגלי החופשה בין הציבור היהודי לבין הציבור הערבי בארץ. שיעור היהודים שבחרו לצאת לחופשה בארץ היה גבוה באופן משמעותי ועמד על 56%, לעומת שיעור הערבים שעמד על 26% בלבד. בדומה, שיעור היהודים שבחר לצאת לחופשה בחו"ל עמד על 33%, לעומת שיעור של 22% בלבד בקרב הערבים.

בהשוואה בין הערים הגדולות בארץ ניכרים הבדלים בין העדפות החופשה של תושביהן. כך למשל בשנת 2009, שיעור הירושלמים שיצאו לחופשה בחו"ל עמד על 31%. שיעור זה היה גבוה מזה שבקרב תושבי ראשון לציון (29%) ואשדוד (27%), ונמוך מהשיעור בחיפה (37%) ובתל אביב (47%). לעומת זאת, שיעור תושבי ירושלים שיצאו לחופשה בארץ היה גבוה יותר ועמד על 48%. שיעור זה היה גבוה מזה שבקרב תושבי חיפה (46%) ונמוך מזה שבאשדוד (51%) בתל אביב (59%) ובראשון לציון (59%).


יום ראשון, 14 באוגוסט 2011

משפחה שכזאת

מאת: מיכל קורח

בדומה לעולם המערבי, בעשורים האחרונים הולכת ומתרחבת בישראל התופעה של חיים במשפחות חד-הוריות כלומר משפחה שבראשה עומד יחיד, בדרך כלל אישה, המגדל/ת את ילדיה. 

העלייה במספר המשפחות החד הוריות נובעת הן משיעורי גירושין ההולכים וגדלים והן כתוצאה מעלייה ניכרת בילודה של נשים רווקות הבוחרות להביא ילד לעולם ללא בן זוג. 

מספרן של המשפחות החד הוריות בישראל עלה מ-76,000 בשנת 1995 ל-129,000 בשנת 2010 (עלייה של 84%). אחוז המשפחות החד הוריות מסך המשפחות עם ילדים עלה באותה תקופה מ-9% ל-12%. 

 בחינה של המשפחות החד הוריות לפי מצבן משפחתי מצביעה על כך שב-67% מהמשפחות עומד/ת בראש משק הבית גרוש/ה, ב-22% רווק/ה וב-11% אלמנ/ה. במהלך השנים חלה עלייה בשיעור הרווקות מקרב החד הוריות, מ-15% בשנת 1998 ל-22% בשנת 2010. 

בשנת 2010 נרשמו בירושלים 7,800 משפחות חד הוריות, שהיוו 7% מכלל המשפחות עם ילדים. אחוז המשפחות החד הוריות בירושלים (7%) נמוך בהשוואה לתל אביב (21%) ולחיפה (20%), ראשון לציון (16%) ואשדוד (16%). כמו כן הוא נמוך בהשוואה ליישובים במטרופולין ירושלים - דוגמת מבשרת ציון (13%), מעלה אדומים (11%) וגבעת זאב (10%). בישובים החרדיים – ביתר עלית ומודיעין עלית נרשם שיעור נמוך יותר (2% בכל אחת מהן) ובבית שמש שבה שיעור גבוה של אוכלוסייה חרדית היה השיעור (7%) זהה לזה שבירושלים. 

בחינה של אחוז המשפחות החד הוריות שעומדת בראשן רווקה, מכלל המשפחות החד הוריות, מצביעה על כך שהאחוז הגבוה ביותר נרשם בתל אביב (38%), גבעתיים (36%) ורמת גן (32%). בירושלים נרשם שיעור נמוך הרבה יותר - 20%. אחוז המשפחות החד הוריות שבראשן עומדת רווקה, גבוה יחסית בירושלים, בהשוואה ליישובים הסמוכים לה, למעט מבשרת ציון. 




יום שני, 1 באוגוסט 2011

מעורב ירושלמי

מאת:  איתן בלואר

עירוב שימושי קרקע (להלן עירוב שימושים) הוא אחת מהגישות המקובלות כיום בתכנון העירוני. גישה זו דוגלת בשילוב של מגורים יחד עם שימושים אחרים כגון מסחר, חינוך, תרבות וכדומה במרחב תכנוני מוגדר (בבניין או ברחוב). היא עומדת בניגוד לגישת הפרדת השימושים, הדוגלת בהפרדת האזורים בעיר לפי סוגי השימושים. ג'יין ג'ייקובס נחשבת לאחת הנציגות המובהקות של גישת עירוב השימושים והיא סברה שעירוב שימושים הוא מרכיב מרכזי בתהליכי התחדשות עירונית וביצירת אזורים מצליחים.

בחינה של עירוב שימושים באזור מתאפשרת באמצעות ניתוח נתוני שטח הרצפה למגורים ושלא למגורים. באזורים שבהם חלוקת השימושים קרובה ל-50% מגורים ו-50% לא למגורים, האזור מוגדר כאזור בעל עירוב שימושים אופטימאלי. ניתוח שטחי הארנונה (למגורים ושלא למגורים) לשנת 2010 מאפשר לאפיין בירושלים את מידת עירוב השימושים בכל אזור. האזורים חולקו למספר קבוצות עיקריות המייצגות את מידת עירוב השימושים. הקבוצה הראשונה כוללת אזורים שבהם למעלה מ-80% מהשטח הבנוי הוא למגורים ואילו שטחי המסחר מרוכזים במקום אחד. עם קבוצה זו נמנות שכונות המגורים החדשות כגון פסגת זאב, רמת שלמה, רמות וכן השכונות הערביות שועפט ועיסוויה. הקבוצה השנייה כוללת אזורים בעלי 79%-60% שטחים למגורים, והיא כוללת את השכונות הוותיקות שבהן רחובות מסחר מרכזיים של ירושלים כגון המושבה הגרמנית, מאה שערים וכן בית הכרם.

הקבוצה השלישית (59%-40%), כוללת אזורי מגורים עם מוקדי מסחר ותעסוקה גדולים כגון חלקה הדרומי של הגבעה הצרפתית, חלקים בעיר העתיקה וחלקים מבית וגן. הקבוצה הרביעית (39%-10%), הינה של אזורים שבהם המגורים אינם המרכיב העיקרי של האזור כגון אזורים במרכז העיר ואזורים בגבעת שאול. הקבוצה החמישית (9%-0%) כוללת את אזורי המסחר והתעסוקה העיקרים בירושלים, כגון הר חוצבים, קריית הממשלה וקניון מלחה.
מקור: שנתון סטטיסטי לירושלים 2011, עיבוד לנתוני הארנונה.



 

מקור: שנתון סטטיסטי לירושלים 2011, עיבוד לנתוני הארנונה.










יום ראשון, 31 ביולי 2011

מרחב לצעירים

איתן בלואר

מכון ירושלים לחקר ישראל


מחקרים הראו שלצעירים פוטנציאל להביא להתחדשות עירונית ולצמיחה כלכלית מקומית, לכן זיהוי הפיזור המרחבי והמגמות הצפויות של הצעירים בירושלים יכול לסייע להבנת המצב העירוני ולתכנון העתידי שלה. ירושלים היא בין הערים הצעירות בישראל בשל אחוז גבוה של ילדים, אך מבחינת אחוז הצעירים (בני 20- 34) היא דומה למגמה הארצית. בסוף 2008 היוו הצעירים כ- 22% מאוכלוסיית ירושלים (170 אלף), בדומה לשיעור הצעירים בחיפה - 22% (57 אלף) ובישראל- 23% (1,665 אלף) , אך נמוך מבתל אביב - 30% (116 אלף).

זיהוי השכונות בהן גרים מספר הצעירים הגדול ביותר יכול לסייע בתכנון מדיניות ותשתיות המוכוונות לצעירים כגון קווי אוטובוסים למוקדי הבילוי, ההשכלה הגבוהה וכד'. בניגוד לדעה הרווחת מרבית הצעירים אינם מתגוררים במרכז העיר ובסביבתו, אלא פיזורם דומה לפיזור האוכלוסייה בעיר. כלומר, בשכונות הגדולות בירושלים גרים מספר הצעירים הגבוה ביותר. בשנת 2008 התגוררו בשכונת רמות 9,500 צעירים (5.5% מכלל הצעירים בעיר), פסגת זאב - 9,300 צעירים (5.5%) שועפט - 8,400 צעירים (5%) והעיר העתיקה - 8,000 צעירים (5.0%). בחינה של אחוז הצעירים מכלל אוכלוסיית השכונה הינו מדד שיכול להעיד על אופייה הצעיר של שכונה, ועל מידת הפוטנציאל שלה לעבור תהליכי התחדשות. בשנת 2008 השכונות בהן אחוז הצעירים בשכונה היה הגבוה ביותר הן מרכז העיר 37% צעירים מתוך כלל אוכלוסיית השכונה, הגבעה הצרפתית (37%), נחלאות (32%), רחביה (30%) וקרית היובל (27%). שכונות אלו הן גם האטרקטיביות ביותר מבחינת הגירת צעירים אליהן, כפי שבא לידי ביטוי באחוז המהגרים לשכונה (הנכנסים) מכלל הצעירים. כך למשל מרכז העיר, רחביה ונחלאות 68%-65% מסך כל המהגרים אל השכונה היו צעירים, טלביה - 53% והגבעה הצרפתית - 50%.

מקור: עיבוד לנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.


יום חמישי, 28 ביולי 2011

מתי עוברים דירה?

מאת: יאיר אסף-שפירא

מבין המהגרים מירושלים בשנת 2009, היו 25% ילדים בני 0-14, 41% צעירים בני 15-29, 30% בני 30-64, ו-4% בני 65 ומעלה. בקרב הנכנסים אל העיר התמונה דומה, אך חלקם של הצעירים גבוה מעט. ניכר כי הבוחרים לעזוב את העיר מתאפיינים בגיל מבוגר יותר מהנכנסים אליה, וביותר משפחות עם ילדים.
הגירה היא פעולה שאדם מבצע על-פי-רוב בשלב מסוים בחיים - כאשר נולדים ילדים, או כאשר אלו נכנסים למסגרת חינוכית - גן או בית-ספר. במבני הגילים של המהגרים אל ישובי סובב ירושלים המהווים יעדי הגירה עיקריים מירושלים ניתן להצביע על כמה קבוצות של ישובים, השונות זו מזו במאפייני המהגרים. נבחנו כלל המהגרים אל ישובים אלו, ולא רק המהגרים מירושלים.

הישובים ביתר עילית, ומודיעין עילית, המושכים הגירה של אוכלוסייה חרדית, מתאפיינים בשיעור גבוה של בני 15-29 מבין המהגרים אל הישובים. שיעור בני 15-29 בקרב הנכנסים לישובים אלו נע בין 47%-54%. שיעור הילדים בני 0-14 בקרב המהגרים אל ישובים אלו עומד על 34%-40%, שיעור בני 30-64 עומד על 11%-12%, ושיעורם של בני 65+ על כ-1%.

העיר בית-שמש, המושכת גם היא אוכלוסייה חרדית, אך לא רק כזו, מתאפיינת בשיעור גבוה יותר של בני 30-64 בקרב המהגרים אל העיר. שיעורם עומד על 23%, לעומת בני 15-29, המהווים 35% מהמהגרים אל העיר. שיעורם של הילדים בקרב המהגרים לבית-שמש דומה לשיעורם בקרב המהגרים לערים החרדיות, ועומד על 40%.

בקרב המהגרים אל הערים מעלה-אדומים ומודיעין, כמו גם בקרב המהגרים אל מבשרת-ציון, עומד שיעור הילדים בני 0-14 על 25%-29%. גם שיעורם של בני 65+ דומה בין המהגרים לשלושה ישובים אלו, ועומד על 4%-5%. אך שיעורם של בני 30-64 גבוה יותר בקרב המהגרים אל מודיעין (45%) ואל מבשרת-ציון (41%) מאשר בקרב המהגרים אל מעלה-אדומים (34%).
מקור הנתונים: הרשויות המקומיות בישראל 2009, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה



יום שני, 18 ביולי 2011

השתתפות בכח העבודה לפי מגדר

מאת: ד"ר מאיה חושן

שיעור ההשתתפות בכח העבודה מבטא את חלקם של בני 65-20 המשתתפים בכח העבודה (המועסקים, והבלתי מועסקים שמחפשים עבודה באופן פעיל) מתוך כלל האוכלוסייה בגיל העבודה (בני 65-20). בהקשר זה יש לציין שבימים אלו נמשך בישראל הדיון הציבורי והמקצועי בנושא גיל הפרישה לפנסיה של נשים בישראל, הנמוך מגיל הפרישה של גברים. דיון זה קשור להבדלים בין נשים וגברים בכלל ובשוק התעסוקה בפרט, וטור זה יבחן את שיעור ההשתתפות בכח העבודה לפי מגדר. כפי שצויין בטור בשבוע שעבר, בשנת 2009 היה שיעור ההשתתפות בכח העבודה בירושלים (58%) נמוך מזה שבישראל (71%). זאת בעיקר בשל שיעור השתתפות נמוך בכח העבודה של גברים חרדים ושל נשים ערביות בירושלים. ואמנם הנתונים מצביעים על כך ששיעור ההשתתפות של גברים יהודים בירושלים (59%) נמוך במידה ניכרת מזה שבישראל (75%). בקרב הגברים הערבים נרשמה מגמה הפוכה – שיעור ההשתתפות בכח העבודה של גברים ערבים בירושלים (78%) גבוה בהשוואה לישראל (75%). ומה באשר לנשים?

שיעור ההשתתפות של הנשים בירושלים נמוך מזה של הנשים בישראל, הן בקרב הנשים היהודיות והן בקרב הנשים הערביות. בשנת 2009 עמד שיעור ההשתתפות של הנשים היהודיות בירושלים על 68% בהשוואה ל-75% בישראל. שיעור ההשתתפות בכח העבודה בקרב הנשים הערביות בירושלים נמוך מאוד – 15%, בהשוואה ל-26% בישראל.

זווית הסתכלות אחרת על אותם נתונים מצביעה על כך שבירושלים שיעור ההשתתפות של נשים יהודיות (68%) עולה על שיעור ההשתתפות של גברים יהודים (59%). ההסבר לכך נעוץ בשיעור השתתפות נמוך בכח העבודה של גברים חרדים. בישראל לעומת זאת שיעור ההשתתפות של נשים יהודיות בכח העבודה זהה לזה של גברים יהודים (75%). לשם השוואה, שיעור השתתפות של נשים יהודיות בתל אביב (79%) נמוך במעט מזה של גברים יהודים (82%),ומגמה זהה נרשמה גם בחיפה – נשים 76% וגברים 78%.
מקור: עיבוד של מכון ירושלים לחקר ישראל לנתוני סקר כח אדם 2009 של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.












יום ראשון, 10 ביולי 2011

השתתפות בכֹח העבודה

מאת: ד"ר מאיה חושן

שיעור ההשתתפות בכֹח העבודה הוא היחס בין האוכלוסייה בגיל העבודה לבין מספר המשתתפים בכֹח העבודה. מספר המשתתפים בכֹח העבודה כולל את המועסקים ואת הבלתי מועסקים שמחפשים עבודה באופן פעיל. יש לציין שישנן דרכים שונות להגדיר את כֹח העבודה. בטור זה הוגדר כֹח העבודה כבני 65-20.

לשיעור ההשתתפות בכֹח העבודה ישנה השפעה על המצב הכלכלי של הפרט, המשפחה העיר והמדינה. ממחקרים שערך בנק ישראל עולה ששיעור השתתפות נמוך בכֹח העבודה בישראל מאפיין בעלי השכלה נמוכה, גברים בעלי השכלה תורנית, נשים ערביות בכלל ובעלות השכלה נמוכה בפרט. שיעור תעסוקה נמוך אינו מאפשר מיצוי של כושר הייצור של המשק, פוגע ברמת החיים, מרחיב את ממדי העוני ומרחיב את ההוצאה הממשלתית על תשלומי העברה.

מניתוח של נתוני השתתפות בכֹח העבודה לשנת 2009 בקרב בני 65-20 בירושלים בהשוואה לישראל עולה התמונה הבאה: שיעור ההשתתפות בכֹח העבודה בירושלים (58%) נמוך מזה שבישראל (71%). שיעור ההשתתפות בירושלים הן בקרב היהודים והאחרים (להלן יהודים) והן בקרב הערבים נמוך בהשוואה לישראל. כך נמצא ששיעור ההשתתפות בכֹח העבודה בירושלים בקרב היהודים עמד על 64% בהשוואה ל-75% בישראל, ובקרב הערבים על 47% בירושלים ו-50% בישראל. יוצא איפוא שהפער בשיעור ההשתתפות בכֹח העבודה בין ירושלים לבין ישראל גדול במידה ניכרת בקרב האוכלוסייה היהודית בהשוואה לאוכלוסייה הערבית. הסבר לכך נעוץ בהבדלים במאפייני האוכלוסייה היהודית בירושלים, שכוללת שיעור גבוה של אוכלוסייה חרדית. בקרב האוכלוסייה החרדית בולט שיעור השתתפות נמוך של גברים בכֹח העבודה. מצב זה משפיע הן על תחולת העוני הגבוהה בקרב האוכלוסייה החרדית והן על כלכלת העיר ירושלים. אך הוא גם טומן בחובו פוטנציאל לפיתוח וצמיחה שבכיוונו נעשים מאמצים רבים בעיר ובמדינה – שילוב גברים חרדים במוסדות להשכלה גבוהה על מנת לשלבם בשוק התעסוקה. על השתתפות בכֹח העבודה בקרב האוכלוסייה הערבית ועל הבדלים בין נשים וגברים נרחיב בטור הבא.

מקורות: עיבוד מכון ירושלים לחקר ישראל לנתוני סקר כֹח אדם של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. בנק ישראל, הודעה לעיתונות: שיעור התעסוקה בישראל בפרספקטיבה בינלאומית.















יום חמישי, 7 ביולי 2011

רק בריאות

מאת: אביאל ילינק

בשנים האחרונות חלה עלייה במודעות לשמירה על הבריאות ועל ניהול אורח חיים בריא. בהקשר זה, מעניין לבדוק כיצד תושבי ירושלים תופסים את מצבם הבריאותי ומה היקף ההוצאה החודשית על שירותי בריאות.
על פי הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מצבם הבריאותי של תושבי ירושלים טוב באופן יחסי. שיעור תושבי ירושלים שהעידו כי מצבם הבריאותי הוא טוב מאד עמד בשנת 2009 על 55%. שיעור זה היה זהה לזה שבתל אביב והיה הגבוה מבין תושבי הערים הגדולות. שיעור תושבי ישראל שהעידו כי מצבם הבריאותי הוא טוב מאד עמד על 48%, השיעור בקרב תושבי ראשון לציון היה 45%, בחיפה 37% ובאשדוד 30%. שיעור תושבי ירושלים שענו כי מצבם הבריאותי לא כל כך טוב או בכלל לא טוב עמד על 19%. שיעור זה היה גבוה יותר מבתל אביב (15%) ובראשון לציון (18%), ונמוך מהשיעור בישראל (20%), בחיפה (25%), ובאשדוד (28%).

מהנתונים עולה כי ישנו פער בתפיסת המצב הבריאותי בין גברים לנשים. שיעור הגברים בישראל שציינו כי מצבם הבריאותי טוב מאוד עמד על 50% לעומת שיעור הנשים שעמד על 44%. בירושלים הפער נמוך יותר, שיעור הגברים עמד על 57% לעומת שיעור הנשים שעמד על 53%.

בשנת 2009 עמדה ההוצאה החודשית הממוצעת לבריאות למשק בית בירושלים על כ-560 ₪. הוצאה זו הייתה קטנה בהשוואה לממוצע הארצי (כ-670 ₪) ולערים הגדולות בארץ. ההוצאה הגבוהה ביותר הייתה בתל-אביב (כ-880 ₪), ואחריה בראשון לציון (כ-710 ₪), בחיפה (כ-680 ₪), ובפתח-תקווה (כ-650 ₪).

מקורות: הסקר החברתי 2009, סקר הוצאות משק הבית 2009, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. 





יום ראשון, 3 ביולי 2011

מערכת החינוך הערבית בירושלים

מאת: ד"ר מאיה חושן

בימים אלו מסתיימת שנת הלימודים תשע"א. במערכת החינוך בירושלים לומדים השנה למעלה מ-240,000 תלמידים, 92% מהם לומדים במערכת החינוך שבאחריות ובניהול עירית ירושלים ומשרד החינוך. טור זה עוסק במערכת החינוך הערבית בירושלים. בשנת הלימודים הנוכחית לומדים בבתי הספר שבחינוך הערבי במינהלה לחינוך ירושלים שבעירית ירושלים כ-67,800 תלמידים, והם מהווים כ-31% מהתלמידים במינהל החינוך בעיר. עליהם יש להוסיף כ-20,000 תלמידים במערכת החינוך הערבית הפרטית, שאינה תחת חסות העירייה. יוצא איפוא שאחוז התלמידים במערכת החינוך הערבית מכלל התלמידים במערכת החינוך בירושלים עומד על כ-37% והוא דומה לחלקה של האוכלוסייה הערבית בירושלים - 36%.
לשם השוואה מספר התלמידים בחינוך הממלכתי והממלכתי-דתי בירושלים בשנת תשע"א – 67,100, דומה למספר התלמידים בחינוך הערבי - 67,800, בעוד שמספר התלמידים בבתי הספר של החינוך החרדי (באגף לחינוך חרדי שבמינהל חינוך ירושלים) גבוה יותר והוא עומד על כ-94,200 תלמידים.

בעשור האחרון גדל מספר התלמידים בחינוך הערבי בירושלים ביותר מפי שניים - מ-33,200 תלמידים בשנת הלימודים תשס"ב (2001/2002) ל-67,800 בתשע"א (2010/2011). את בתי הספר הערביים שבאחריות ובניהול עיריית ירושלים ומשרד החינוך, ניתן לחלק לשתי קבוצות עיקריות – בתי ספר רשמיים ובתי ספר במעמד של מוכר שאינו רשמי. עיקר הגידול בעשור האחרון במערכת החינוך הערבית היה תוצאה של גידול במספר בתי הספר במעמד של מוכר שאינו רשמי. חלקם היו במשך שנים רבות בתי ספר פרטיים והם קיבלו מעמד של מוכר שאינו רשמי שזיכה אותם בתקצוב ממלכתי, ואחרים הם בתי ספר חדשים שניפתחו וקיבלו מעמד של מוכר שאינו רשמי. מספר התלמידים בבתי ספר מוכרים שאינם רשמיים עמד על 2,000 בשנת תשס"ב והוא עלה ל-25,500 תלמידים בשנת תשע"א (גידול של כמעט פי 13). זאת לעומת בתי הספר הרשמיים העירוניים בהם גדל מספר התלמידים בעשור האחרון מ-31,100 ל-42,000 תלמידים (גידול של 35%).

מקור: שנתון סטטיסטי לירושלים, מכון ירושלים לחקר ישראל, שנתון המינהלה לחינוך ירושלים, אתר האינטרנט של עיריית ירושלים





יום ראשון, 26 ביוני 2011

בית קט עם גג אדום

מאת: יאיר אסף-שפירא

ניתן היה להניח כי בנייה של בניינים נמוכים, בני קומה אחת או שתיים, תאפיין ברוב המקרים יישובים כפריים. בנייה נמוכה ביישובים עירוניים אינה מתיישבת עם מדיניות הציפוף הננקטת לאור אזילת משאב הקרקע, ומתבטאת בצורה ברורה ביותר בהוראות תמ"א 35 - תכנית המיתאר הארצית המשולבת, המגדירה צפיפויות מגורים מינימליות.

אך על-פי הנתונים, גם בישובים העירוניים (עיריות ומועצות מקומיות) בישראל מתבצעת בשנתיים האחרונות בנייה נמוכה בהיקף נרחב. בשנים 2009-2010 היו 88% מהבניינים שבנייתם הסתיימה ביישובים העירוניים (80% בעיריות) בני 1-2 קומות (כל הנתונים מתייחסים לבניינים חדשים - לא כולל יחידות חדשות בבניינים קיימים). כאשר בוחנים את סך הבניינים שנבנו בישראל בשנתיים אלו, כולל בישובים הכפריים, מגלים כי 93% מהם, שאכלסו 48% מיחידות הדיור, היו בני 1-2 קומות.

מגמה זו אינה מאפיינת את השנתיים האחרונות בלבד, והנתונים לגבי העשור האחרון מראים כי שיעור דומה של הבנייה ביישובים העירוניים (87%) ובישראל כולה (91%) התבצע בבניינים בני 1-2 קומות.

ייתכן שההסבר לנתונים אלו נעוץ בשאיפת הרשויות המקומיות למשוך אוכלוסייה מבוססת המבקשת להתגורר בבתים צמודי קרקע, אך הם מציגים מגמה הפוכה למדיניות התכנון הארצית השואפת, כאמור, לציפוף.

בתוך כך, בולטת ירושלים בבנייה שאינה נמוכה, ואף יותר ממנה הישובים העירוניים שסביב לה. מבין כלל הישובים העירוניים בישראל שבהם נסתיימה בנייתם של יותר מ-20 בניינים בשנים 2009-2010, התאפיינו רוב ישובי מרחב ירושלים בשיעורים הנמוכים ביותר בישראל של בנייה נמוכה.

הישובים בהם היה שיעור הבניינים הנמוכים נמוך מ-50% היו מעלה אדומים (9%), גבעת זאב (34%), מודיעין-מכבים-רעות (38%), בית-שמש (41%), ביתר עילית (42%) וירושלים (49%). יחד עם הערים אלעד, אילת וגבעתיים, היו אלו הישובים היחידים בישראל בהם היו שיעורי הבנייה הנמוכה נמוכים מ-50%.

לשם השוואה בחיפה היה שיעור הבניינים הנמוכים 61%, בתל-אביב - יפו 63%, בראשון לציון 92%, ובכלל הישובים העירוניים, כאמור, 88%.

מקור הנתונים: מערכת נתוני בנייה, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה - מחולל לוחות



יום ראשון, 19 ביוני 2011

ספרים רבותי, ספרים

מאת: מיכל קורח

מדי שנה בחודש יוני מתקיים בישראל שבוע הספר העברי. בשבוע זה מתקיימים ירידי ספרים בערים וביישובים שונים ברחבי הארץ, בהם משתתפות רב הוצאות הספרים בישראל. בשנים האחרונות, בנוסף למכירת הספרים נערכות גם פעילויות תרבות ופנאי בנושא ספרים וספרות. שבוע הספר העברי הוא יוזמה של מייסדת הוצאת הספרים מסדה ברכה פלאי ז"ל. בפעם הראשונה התקיים האירוע בשנת 1926, בשדרות רוטשילד בתל-אביב, והוא נמשך יום אחד.
עד שנת 1961 ‎התקיים אירוע זה אחת לכמה שנים. את שבוע הספר העברי במתכונתו הנוכחית יזם וערך לראשונה המשורר והסופר שלמה טנאי במאי 1959, במסגרת אירועי העשור להקמת המדינה.

מי שאינו מעוניין בהכרח לרכוש כל ספר שהוא חפץ לקרוא ו/או שידו אינו משגת, יכול להשתמש בשירותי הספריות העירוניות בירושלים. מערך הספריות כולל ספריות שכונתיות, ספריות מתמחות (ספרייה לאומנות, ספרייה למוזיקה וספרייה ברוסית), ספרייה מרכזית וספרייה ניידת. בשנת 2010 היו רשומים בספריות אלו 40,300 מנויים, כמחציתם ילדים עד גיל 14.
בשנים האחרונות חלה עלייה ניכרת במספר המנויים בסיפריות העירוניות בירושלים, מ-27,800 בשנת 2006 ל-33,000 בשנת 2008 ול-40,300 בשנת 2010. הסיבה לעלייה הניכרת במספר המנויים החל משנת 2008 נעוצה בתיקון חוק הספריות הציבוריות שנכנס לתוקף בינואר 2008, שביטל את דמי המנוי לספריות.
יש לציין שהעלייה במספר המנויים באה לאחר מספר שנים בהן חלה ירידה במספר המנויים בספריות בישראל ככלל. הירידה בשימוש בספריות נבעה משינויים בסדרי עדיפויות של צריכת הפנאי, מהתחזקות אמצעי התקשורת ההמוניים, ובעיקר מהתפתחות מקורות מידע חדשים וזמינים, בעיקר האינטרנט. אולם, כאמור, ביטול דמי המנוי בשנת 2008 תרם רבות לעלייה במספר המנויים.

מספר המנויים הגדול ביותר בשנת 2010 בירושלים נרשם בספריות הללו: ספריית בית העם (הספרייה המרכזית) – 5,000 מנויים, בית הכרם (4,600 מנויים), רמת אשכול ורמות אלון (4,100 בכל אחת מהן) וגילה (3,900).
מספר ההשאלות הממוצע למנוי בשנת 2010 עמד על 15 ספרים בשנה.
כולם מוזמנים להנות משירותי הספריות העירוניות הפרושות ברחבי העיר!

מקורות: נתונים שהתקבלו מהנהלת הספריות העירוניות, מינהל תרבות חברה ופנאי, עיריית ירושלים, ויקיפדיה.  


יום ראשון, 12 ביוני 2011

שינויים בהרגלי הצריכה

מאת: מיכל קורח

לפני חג שבועות שחל השבוע השתרכו תורים ארוכים ברשתות השיווק לשם ביצוע קניות לחג והארוחות הכלולות בו. בהקשר זה מעניין לבחון את התפלגות ההוצאות של משקי הבית לצריכה בכלל ולצריכת מזון בפרט.
מנתונים חדשים שהתפרסמו לאחרונה על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על הוצאות משקי בית בישראל עולה שבשנת 2009 היתה ההוצאה החודשית הממוצעת לצריכה של משק בית בירושלים      11,900 ₪, בישראל 13,000 ₪ ובתל אביב 14,400 ₪. אולם בשל הבדלים בגודל משק בית, ההוצאה החודשית הממוצעת לנפש (סטנדרטית) בירושלים היתה 4,000 ₪, והיא נמוכה מזו שבישראל (4,700 ₪) ובתל אביב (6,900 ₪).

סעיפי ההוצאה העיקריים של משקי הבית בירושלים הם: דיור (26%), תחבורה ותקשורת (17%), מזון (17%), וחינוך, תרבות ובידור (13%). התפלגות זו דומה להתפלגות ההוצאות בישראל ובתל אביב.

סכום ההוצאה על מזון של משקי בית בירושלים, בישראל ובתל אביב דומה והוא עמד על כ-2,100 ₪.  אולם מסתבר ש"כל אחד וטעמו עִמו" וכי ישנו שוני בהרכב סל הקניות של משקי הבית.
הסעיפים העיקריים בהוצאה על מזון בירושלים הם: ירקות ופירות (414 ₪), בשר ועופות (338 ₪), לחם, דגנים ומוצרי בצק (325 ₪) חלב ומוצריו וביצים (298 ₪) וארוחות מחוץ לבית (244 ₪).
מעניין לציין שבעוד שבירושלים ובישראל שני הסעיפים הראשונים בהוצאה על מזון הם ירקות ופירות, ובשר ועופות, בתל אביב שני הסעיפים הראשונים הם ארוחות מחוץ לבית וירקות ופירות. יוצא איפוא שהתל אביבים מרבים לאכול מחוץ לבית - כ-31% מההוצאות על מזון בקרב משקי בית תל אביבים הן על ארוחות מחוץ לבית. זאת בהשוואה ל-12% בקרב משקי בית ירושלמים ו-14% בקרב משקי בית בישראל.

מקור: סקר הוצאות משקי בית 2009, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.







יום חמישי, 9 ביוני 2011

כאן גרים בכיף?

מאת: אביאל ילינק

במסגרת הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2009, נשאלו הנסקרים לגבי שביעות רצונם הכללי מאזור מגוריהם, ולגבי שביעות רצונם מהביטחון ומהניקיון בו. מהנתונים עולה כי בהשוואה לערים הגדולות בארץ, תושבי ירושלים הביעו שביעות רצון נמוכה מאד מהניקיון באזור מגוריהם, ושביעות רצון נמוכה מהביטחון באזור המגורים. שיעור שביעות הרצון הכללי מאזור המגורים היה גם הוא נמוך באופן יחסי לערים הגדולות בארץ.

שיעור תושבי ירושלים שמרוצים באופן כללי מאזור מגוריהם עמד על 79% והוא היה הנמוך מבין תושבי הערים הגדולות בארץ. שיעורי שביעות רצון גבוהים במיוחד נרשמו בראשון לציון (90%) ובתל אביב (89%). שיעורים נמוכים יותר נרשמו באשדוד (87%) ובחיפה (82%).

בכל הקשור לניקיון באזור המגורים ההבדלים בין הערים היו גדולים הרבה יותר, וגם כאן ירושלים נמצאת בתחתית הרשימה. רק 42% מתושבי ירושלים היו מרוצים מרמת הניקיון באזור מגוריהם. שיעור זה היה נמוך באופן משמעותי משיעור שביעות הרצון בראשון לציון (70%), בחיפה (56%), בתל אביב (54%), ובאשדוד (51%).

שאלה נוספת עסקה בשביעות הרצון מהביטחון באזור המגורים. כאן הפער בין ירושלים לבין שאר הערים הגדולות היה נמוך יחסית. שיעור תושבי ירושלים שהביעו שביעות רצון מהביטחון באזור מגוריהם עמד על 70%. זאת לעומת שיעור שביעות הרצון בתל אביב (77%), באשדוד (75%), בראשון לציון (73%), ובחיפה (71%).

מקור: עיבוד לסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה





יום ראשון, 29 במאי 2011

עולים לירושלים

מאת: מיכל קורח

בשנים האחרונות חלה ירידה ניכרת במספר העולים לישראל. מספרם ירד מ-33,600 בשנת 2002 ל-21,200 בשנת 2005 ול-16,300 בשנת 2010. בשנים אלו מספר העולים לירושלים נותר יציב באופן יחסי ונע בין 2,600-2,100.

החל משנת 2002 חלה עלייה בכח המשיכה של ירושלים לעולים, שמתבטאת בעלייה ניכרת בשיעור העולים שבוחרים בירושלים כמקום מגוריהם הראשון בישראל. עלייה זו נובעת משינוי במאפייני העולים שחל בשנים האחרונות – גידול בחלקם של העולים לישראל מארצות הרווחה (בעיקר ארה"ב ומערב אירופה) במקביל לירידה בחלקם של עולי חבר העמים, שהיוו את הרב הגדול של העולים במהלך שנות ה-90.

בשנת 2010 השתקעו בירושלים 2,500 עולים, בהשוואה ל-1,000 בתל אביב ו-900 בחיפה. שיעור העולים שבחרו בירושלים (15%) כמקום מגוריהם הראשון בישראל גבוה אף הוא בהשוואה לתל אביב (6%) ולחיפה (6%).

מבין 2,500 העולים שבחרו בירושלים כמקום מגורים הראשון בישראל, 34% עלו מארה"ב, 14% עלו מצרפת, 9% מרוסיה ו-4% מאוקראינה.

הנתונים מצביעים על כך שירושלים אטרקטיבית מאוד לעולים מארה"ב ומצרפת. מבין 2,500 העולים לישראל שהגיעו מארה"ב, האחוז הגבוה ביותר - 34% - בחר בירושלים כמקום מגורים ראשון בישראל. ישובים נוספים שהיו מועדפים על העולים מארה"ב הם בית שמש (10%) ותל אביב (7%). מבין 1,800 העולים לישראל שהגיעו מצרפת 21% בחרו בירושלים כמקום מגוריהם הראשון בישראל. יישובים נוספים שהיו מועדפים על העולים מצרפת הם נתניה (20%) אשדוד (12%) ותל אביב (11%).

מקור: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.



יום שלישי, 24 במאי 2011

לומדים ועובדים

מאת: איתן בלואר

מימון הלימודים הגבוהים והחיים במהלכם מהווים את אחד הקשיים המרכזיים של הסטודנטים ותלמידי הישיבות בארץ. זהו גם אחד הגורמים המרכזיים לנשירתם של סטודנטים לתואר אקדמי מלימודיהם. כדי לממן את העלויות הכרוכות בלימודים גבוהים ובמחייה במהלכם, הסטודנטים עובדים במקביל ללימודיהם. 17% מכלל בני 20 ומעלה בירושלים לומדים באחד ממוסדות הלימוד הגבוהים בעיר כגון ישיבות, אוניברסיטה, מוסדות על תיכוניים ועוד. בשנת 2009 35% מהלומדים בירושלים עבדו (דיווחו כעובדים). שיעור זה נמוך בהשוואה לתל אביב (67%), חיפה (54%) וישראל (50%).

שיעור העובדים במהלך לימודיהם שונה בין שלוש הקבוצות הבאות- בקרב הלומדים לתואר אקדמי כ- 53% מהסטודנטים עבדו במהלך לימודיהם, ושיעור דומה נרשם בקרב סטודנטים לתעודה על-תיכונית (51%). בקרב תלמידי הישיבות הגבוהות רק 8% עבדו במהלך לימודיהם. יש לשער שהבדלים אלו נובעים מצורות המימון של הלימודים והמחייה, אורח החיים ומאפייני הלימודים. מקורות מימון הלימודים יכולים להיות: עבודה, סיוע של ההורים, מלגות של מוסדות הלימוד והמדינה, תמיכות של נדבנים וכו'.

לעובדים במהלך לימודיהם מאפייני תעסוקה שונים מכלל המועסקים בעיר. מאפיינים אלו נגזרים מאילוצים שונים כגון שעות לימוד, הצורך במימון הלימודים ועוד, והם אלו שמהווים מרכיב מרכזי בבחירת היקף העבודה. בשנת 2009 52% מהירושלמים בני 20 ומעלה שעובדים במהלך לימודיהם עבדו במשרה חלקית, ו- 48% עבדו במשרה מלאה. בקרב אלו שאינם לומדים 28% עבדו במשרה חלקית ו-72% במשרה מלאה. מאפיינים של העובדים במהלך לימודיהם בירושלים היה דומה לתל אביב (49% עבדו במשרה חלקית, 51% במשרה מלאה), חיפה (55% ו- 44%) וישראל (47% ו- 52%).

מקור: עיבוד לסקר כח אדם 2009, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.


יום שלישי, 17 במאי 2011

אביב הגיע גשם בא

מאת: מיכל קורח

עונת האביב בישראל, שהינה עונת מעבר בין העונה הרטובה לעונה היבשה, כוללת את החודשים אפריל, מאי ויוני. תחילת עונת המעבר מתאפיינת במזג אוויר הפכפך, הכולל שילוב של מזג אוויר נעים יחסית יחד עם ימי שרב מחד וגשמים עזים מאידך.

חודש אפריל שהסתיים לפני כשבועיים התאפיין בכמויות גשם גדולות מהממוצע במידה ניכרת ובמספר גדול של ימי גשם, ברוב חלקי הארץ. למעשה רק בחודש אפריל 1971 ירדו כמויות גשם גדולות יותר בכל הארץ, בהשוואה לאפריל 2011. יחסית ליתר חלקי הארץ, אזור ירושלים לא התברך בכמות משקעים גדולה בחודש זה - בהרי יהודה (כולל גם את אזור ירושלים) ירדו 40-30 מ"מ, כמויות הקרובות לממוצע או מעט גדולות ממנו. בירושלים עצמה ירדו 31 מ"מ (ממוצע רב שנתי – 29 מ"מ). בגליל העליון ירדו 200-120 מ"מ (בהשוואה לממוצע רב שנתי של 50-40 מ"מ), במישור החוף הצפוני ירדו 170-100 מ"מ (ממוצע רב שנתי – 35-20 מ"מ) ובמישור החוף המרכזי ובשרון ירדו 100-60 מ"מ (ממוצע רב שנתי – 30-20).

מבחינת כמויות הגשם המצטברות מתחילת העונה בהשוואה לממוצע הרב שנתי, עולה שקיים שוני גדול בין אזורי הארץ השונים. בהרי יהודה (כולל גם את אזור ירושלים) כמויות הגשם המצטבר היוו 60% בלבד מהממוצע הרב שנתי. בירושלים כמויות הגשמים היוו 58% בלבד מהממוצע הרב שנתי. לעומת זאת במישור החוף הצפוני, בגליל ובעמק החולה כמויות הגשם המצטבר עולות במעט על הממוצע הרב שנתי, בגליל המערבי כמות הגשם שירדה מהווה 120% מהממוצע הרב שנתי, ובאזור הכנרת, ברמת הגולן ובעמק יזרעאל כמויות הגשם המצטברות דומות לממוצע הארצי.
יש לקוות שבמהלך חודש מאי יהיו עוד כמה ימי גשם ושכמויות הגשם המצטבר לעונה עוד יגדלו.

אביב שמח!
מקור: השירות המטאורולוגי הישראלי


יום שבת, 14 במאי 2011

שלוש ארבע ולעבודה

מאת: אביאל ילינק

במסגרת הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה 2009, נשאלו הנסקרים (בני 20 ומעלה) מספר שאלות הקשורות לשביעות רצונם ממקום העבודה. מהסקר עולה כי 84% מתושבי ירושלים היו מרוצים או מרוצים מאד ממקום עבודתם. זוהי תמונה חיובית למדי והיא זהה לשיעור שביעות הרצון בחיפה, דומה לשיעור שביעות הרצון בישראל (85%) ובאשדוד (83%), ונמוכה משיעור שביעות הרצון בתל אביב ובראשון לציון (88%).

שאלה דומה עסקה בשביעות הרצון מההכנסה. כאן שיעורי שביעות הרצון היו נמוכים יותר. שיעור שביעות הרצון מההכנסה בקרב תושבי ירושלים עמד על 55%. שיעור זה היה גבוה מזה שבאשדוד (50%) ונמוך משיעור שביעות הרצון בישראל (57%), בתל אביב (58%), בחיפה, ובראשון לציון (56%).

שאלה מעניינת נוספת עסקה בחשש לאבד את מקום העבודה. מסתבר כי תושבי ירושלים מרגישים ביטחון יחסי במקום עבודתם - 56% מהם טענו כי אינם חוששים כלל לאבד את מקום העבודה. שיעור זה היה זהה לזה שבאשדוד, נמוך במקצת מזה שבראשון לציון (58%), דומה לזה שבחיפה (56%), וגבוה מזה שבתל אביב (46%), ובישראל (53%). ההבדלים בין ירושלים לתל אביב מעניינים במיוחד לנוכח ההנחה כי שוק העבודה בתל אביב טומן בחובו אפשרויות תעסוקה רבות הרבה יותר. ניתן היה לצפות לכן ששיעור החוששים לאבד את מקום העבודה יהיה נמוך יותר. יתכן וההבדל נובע מכך שרבים מתושבי תל אביב מועסקים במגזר הפרטי שמתאפיין בחוסר יציבות יחסית ובתחלופת עובדים רבה יותר.

מקור: הסקר החברתי 2009, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.







יום ראשון, 1 במאי 2011

גילו גיל גיל גיל

מאת: מיכל קורח
אוכלוסיית ירושלים מתאפיינת בגילה הצעיר. בשנת 2009 היה הגיל החציוני (הגיל שמחצית מהאוכלוסייה צעירה ממנו והמחצית האחרת מבוגרת ממנו) של אוכלוסיית ירושלים 24 שנה.

לשם השוואה, אוכלוסיית הערים תל אביב וחיפה מבוגרות באופן משמעותי, והגיל החציוני של אוכלוסייתן הוא 34 ו-38 בהתאמה. הגיל החציוני של אוכלוסיית ישראל היה 29 שנה.

הסיבה לכך שאוכלוסיית ירושלים כה צעירה נעוצה בשעור גבוה יחסית של ילדים ובשיעור נמוך יחסית של בני הגילאים המבוגרים (65+). כמעט מחצית (42%) מאוכלוסיית ירושלים הם ילדים ונוער בני 18-0, ו-8% בלבד הם בני 65+.

מבחינת הגיל החציוני לפי שכונות עולה שבשכונות היהודיות בהן מרבית האוכלוסייה היא מסורתית, חילונית ודתית, השכונות בהן נרשם הגיל החציוני הנמוך ביותר הן: הר חומה (21), גבעת מרדכי (23) והגבעה הצרפתית (26). הגיל החציוני הגבוה ביותר נרשם בקריית וולפסון (68), בניות, נווה גרנות ונווה שאנן (47) ובטלביה (45).

בשכונות שבהן מרבית האוכלוסייה היא חרדית נרשם הגיל החציוני הנמוך ביותר בקריית קמיניץ שבנווה יעקב (15), ברמת שלמה (16) ובמאה שערים ובתי אונגרין (16), והגיל החציוני הגבוה ביותר נרשם בכנסת ובתי ברויידא (31), בשערי חסד (25), בהר נוף ובבית וגן (20). (אין התייחסות לשכונות ערביות משום שאין נתונים זמינים).

כפי שניתן לראות בגרף, ביישובים הסמוכים לירושלים בהן מתגוררת אוכלוסייה חילונית ודתית הגיל החציוני גבוה מזה שבירושלים, בעוד בישובים החרדיים (וביישובים בהם אחוז האוכלוסייה החרדית גבוה) הגיל החציוני נמוך מזה שבירושלים.

מקור: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.