יום ראשון, 16 ביולי 2017

משתכן יקר

דפנה שמר

אחת מההשלכות של מחאת הדיור הייתה שממשלות ישראל האחרונות, ובפרט שר האוצר הנוכחי, עסקו בנושא הורדת מחירי הדיור. כרגע נראה שאנחנו עדיין בבעיה, כאשר מספר המשכורות הנדרש לרכישת דירה בישראל, לפי נתוני משרד הבינוי והשיכון, הוא 146 משכורות (נתונים למחצית שנת 2015), בעוד שבשנת 2009 נדרשו 116 משכורות.

פרויקט מחיר למשתכן נולד על-מנת לענות על מצוקת הדיור הגוברת בישראל. נכון לדצמבר 2016 ישנן כ-7,600 דירות שהוגרלו במסגרת מחיר למשתכן. בירושלים הוגרלו 501 דירות, וישנן 407 דירות שמכרזים אליהן עומדים להיפתח. הדירות שהוצעו עד כה (501 דירות) מהוות 18% מהממוצע השנתי של התחלות הבנייה בירושלים בחומש האחרון. הדירות שהוצעו עד כה במסגרת מחיר למשתכן, היו ברובן בשכונת רמת שלמה (86% מהדירות) והשאר בשכונת פסגת זאב. הגודל הממוצע של דירה עומד על 116 מ"ר, שטח גדול ביחס לשטח דירה ממוצע בירושלים בשנת 2016, שעמד על 81 מ"ר.
כבר הוזכר בתקשורת שהדירות במחיר למשתכן גדולות יותר מהנהוג, וכך גם בירושלים: 40% מהדירות שהוצעו במחיר למשתכן הן בעלות 5 חדרים ו 35% מהדירות הן בנות 4.5-4 חדרים, מנתוני התחלות הבנייה בירושלים שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עולה שרק 20% מהדירות הנבנות בירושלים ב 2016 הן בעלות 5 חדרים.

מחירי הדירות של הפרויקטים שעברו הגרלה מתפרסמים באתר משרד הבינוי והשיכון , והם, כמובטח, נמוכים ממחירי הדירות בשכונות הרלוונטיות. כך, מ"ר בדירה בפרויקט מחיר למשתכן ברמת שלמה יעלה 12,900 ש"ח, בעוד מ"ר בדירה בכלל שכונת רמת שלמה יעלה, לפי אתר "מדלן" 19,700 ש"ח, הבדל של 54% למ"ר. כמובן שיש להתייחס למיקום הדירה, שכן הדירות במחיר למשתכן נבנות בשולי שכונת רמת שלמה.

בפסגת זאב, המחיר בפרויקט מחיר למשתכן הינו 9,500 ש"ח למ"ר, בעוד בפסגת זאב המחיר הינו 16,200 ₪ למ"ר, הבדל של 69% למ"ר.

 ישנם מקומות שמורים בפרויקט מחיר למשתכן ל"בני המקום". 38% מהזוכים במכרז מחיר למשתכן בירושלים, הם ירושלמים. 22% מזוכי המכרזים בירושלים הם ממחוז תל אביב, ו 20% נוספים הם ממחוז המרכז, חלק קטן יחסית של הזוכים מגיע מסביבות ירושלים: 4% ממחוז ירושלים (לא כולל העיר), ו-8% מאזור יו"ש.
המכרזים הבאים צפויים להיפתח בגילה ובמלחה, והם ממשיכים את המגמה של שימוש במגרשים פריפראלים זמינים לביצוע תכנית זו. לצד האטרקטיביות של המחיר והיותה של הדירה "חדשה מהניילון" מיקומי הדירות פחות אטרקטיבים בהיבטים של תחבורה ציבורית ומכאן גם תעסוקה.


יום שני, 10 ביולי 2017

על מי אני מדבר כשאני מדבר על ריצה


יאיר אסף-שפירא

ביום שישי, 17 במרץ, התעוררתי לבוקר קריר, עם שקט שיצר אווירה חגיגית. לא נשמעו כמעט מכוניות, מפני שכבישים רבים היו סגורים לרגל "מרתון ירושלים". כנראה שעבור חלק מתושבי העיר אותו בוקר שישי לא היה מוצלח במיוחד בשל הקושי לבצע קניות וסידורים, אבל משפחתי ואני צעדנו לעבר קו הזינוק בשמחה.

לפי הודעת העירייה, האירוע כולו כלל יותר מ-30,000 רצים ורצות. לפי אתר המרתון, כ-17,000 מהם השתתפו במקצים התחרותיים ל-5, 10, 21, ו-42 קילומטרים. מגוון הגילים היה גדול, וגם בגילאי 70 ומעלה נרשמו כ-140 רצים, רובם במקצה ל-10 ק"מ. בקרב הצעירים מתחת גיל 15 נרשמו קרוב ל-1,000 רצים, כ-900 מהם במקצה ל-5 ק"מ. בין הרצים היו אם כך ילדים, מבוגרים, וכל המגוון שביניהם, אך קבוצת הגיל הגדולה ביותר, שמנתה 3,500 רצים, הייתה בני 15-19. בין הרצים ניתן היה לזהותם בקלות – תלמידי תיכון, חיילים, וצעירים רבים מחו"ל. יתר קבוצות הגיל מנו פחות מ-2,000 רצים כל אחת.

גברים היו 63% מהרצים בכלל המקצים התחרותיים, כאשר אחוז הנשים היה הגבוה ביותר במקצים ל-5 ק"מ (49%) ול-10 ק"מ (42%).

המקצה הפופולרי ביותר מבין התחרותיים היה מקצה ה-10 ק"מ. לריצה זו זינקו 8,000 רצים ורצות. מרחק זה היה פופולרי במיוחד בקרב בני 15-19, כאשר יותר מ-2,200 מהם רצו בו. מקצה זה מתאפיין, אם כן, בגילים צעירים, אך מה עם המקצים הארוכים יותר?

מסתבר שאל המרחקים הארוכים יותר, המצריכים גם חוסן נפשי רב, נמשכים דווקא הרצים המבוגרים יותר. קבוצות הגיל הגדולות ביותר הן בריצת 21 ק"מ והן בריצת המרתון היו של בני 40-44, ושל בני 45-49. מכל אחת משתי קבוצות אלו, השתתפו כ-800 רצות ורצים למרחק 21 ק"מ, ועוד כ-270 למרחק 42 קילומטרים.
הריצה עם משפחתי (4 נפשות ב-4 קבוצות גיל שונות) ועם עוד אלפי רצים ברחובות העיר הייתה גם השנה חוויה מצויינת. 





יום ראשון, 25 ביוני 2017

הגודל כן קובע

ליאור רגב
מכון ירושלים למחקרי מדיניות jerusaleminstitute.org.il

לפני מספר חודשים נחתו בתיבות הדואר הודעות תשלום הארנונה לשנת 2017. ליד סכום התשלום נוכל למצוא את גודל הדירה שלנו, לפחות כפי שמופיע ברישומי העירייה.

מס הארנונה הוא אחד ממקורות ההכנסה העיקריים של רשויות מקומיות בישראל, המאפשר להם לספק מגוון של שירותים לתושבים. יחד עם גודל הנכס, תעריפי הארנונה נקבעים לפי השימוש בו, למשל, מגורים, מסחר, שירותים ועוד. בירושלים קיימים ארבעה אזורי ארנונה, ולכל אחד מהם תעריף שונה לתשלום למ"ר.

כמגמה כללית, לאורך השנים חל בישראל גידול מתמשך בגודל הדירות. אם פעם הסתפקנו בדירת שיכון מתפוררת, בה ישנו שלושה ילדים בחדר, היום כל זאטוט דורש את מקומו. בנוסף, סלון האורחים נוסד והתמתח, ולמה להסתפק בחדר שירותים ומקלחת אחד, אם אפשר שניים? מעניין לראות את ההדים של מגמה זו בתכנון הישראלי בירושלים. 

בנייני מגורים שנבנו בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 הציעו דירות קטנות יחסית. שעת הצורך חייבה שיכון של מאות אלפי עולים, והתקציב היה דל. נכון לשנת 2015, גודלן של 56% מהדירות בקריית יובל, 34% בקריית מנחם ועיר גנים, ו- 43% בקטמונים (א'-ט') היה פחות מ-60 מטר רבוע.

עשור לאחר מכן, בשנות ה-70 וה-80 קמו שכונות הלוויין הגדולות, שתוכננו מראש עם דירות גדולות יותר. בשנת 2015 הגודל של כ- 54% מהדירות בגבעה הצרפתית, 55% מהדירות בגילה, ו-57% מהדירות בנווה יעקב היו בין 61 ל- 100 מטר רבוע. ברמת אשכול, שכונה נוספת שקמה באותה תקופה כ- 60% מהדירות היו בגודל הזה. מעניין לציין שבין השכונות שקמו בשנים אלו קיימת שונות בגדלי הדירות, מתוך רצון של המתכננים לפנות לקהלי יעד מגוונים. 41% מהדירות בנווה יעקב ו-40% מהדירות ברמת אשכול הן בגודל של 61-80 מ"ר, ואילו בגבעה הצרפתית רק 20% מהדירות הן בגודל הזה.

בקפיצה אל שנות ה-90 וה-2000, מגמת ההתרחבות בגדלי הדירה המשיכה ללא הפרעה. בשתי שכונות שנבנו בשנים אלו, רמת שלמה והר חומה, רוב הדירות הן מעל לגודל של 80 מטר רבוע (82% ו-74% בהתאמה). לשם השוואה, רק 3% מהדירות ברמת שלמה, ו- 2% מהדירות בהר חומה קטנות מ-60 מ"ר.

וכיצד יראו הדירות בעשורים הבאים?



יום חמישי, 4 במאי 2017

יחס מועסקים:תושבים

יאיר אסף-שפירא
מכון ירושלים למחקרי מדיניות   www.jerusaleminstitute.org.il

בשנת 2015 עבדו בירושלים 321,000 איש ואשה. למרות שירושלים היא העיר הגדולה במדינה מבחינת מספר התושבים, מספר המועסקים בה היה נמוך ממספר המועסקים בתל-אביב – יפו, שעמד באותה שנה על 406,700. בחיפה הועסקו 176,600, והמספר הכולל של המועסקים בישראל היה 3,643,800.
מועסקים העובדים בעיר יוצרים כוח כלכלי עבור העיר – מקומות העבודה משלמים ארנונה גבוהה יחסית, המועסקים עצמם צורכים שירותים, כגון תרבות, מסחר ואפילו חנייה, מוציאים בעיר כסף, ובכך יוצרים למעשה תעסוקה נוספת. גם בנייתם של המבנים המאכלסים את מקומות העבודה מלווה בהיטלים המכניסים כסף לקופת העיר.
האם ניתן לומר, אפוא, כי הכוח הכלכלי אותו מכניסים המועסקים לירושלים נמוך מזה שמכניסים המועסקים בתל-אביב – יפו וגבוה מזה שבחיפה? לא בהכרח – מפני שמספר התושבים המתגוררים בירושלים גבוה פי שניים מהמספר בתל אביב, ופי שלושה מהמספר בחיפה, כלומר שהכוח הכלכלי המגיע ממקומות העבודה, נועד לאספקת שירותים למספר גדול הרבה יותר של תושבים. על-מנת לנסות לבחון את הכוח הכלכלי המגיע לעיר ממקומות העבודה, ביחס לגודל האוכלוסייה, חישבנו את היחס בין המועסקים העובדים בעיר (לא כולם בהכרח מתגוררים בה) לבין תושבי העיר.
היחס מועסקים:תושבים בירושלים עומד על 374 מועסקים העובדים בעיר, לכל 1,000 תושבים המתגוררים בה. היחס נמוך משמעותית מזה שבתל-אביב – יפו (947) ובחיפה (635) המהוות אבן שואבת למועסקים מאזור מטרופוליני גדול וצפוף. מבין הערים הגדולות הנוספות, היחס בירושלים גבוה מזה שבראשון לציון (362) ובאשדוד (333), אך נמוך מזה שבפתח תקווה (522), בבאר-שבע (445), ובנתניה (405).
בירושלים נובע היחס הנמוך מקבוצות אוכלוסייה המשתתפות בכוח העבודה בשיעורים נמוכים יחסית, ממיעוט יחסי של מקומות עבודה בעיר, ומקושי למשוך מועסקים לעבוד בה. עם זאת, ניכר שמאז שנת 2010 ישנה עלייה ביחס מועסקים:תושבים בירושלים. היחס, שבשנים 1995, 2000, ו-2005 עמד על 332, 329, ו-331 בהתאמה, עלה ל-343 בשנת 2010, וכאמור, ל-374 בשנת 2015. כידוע, היקף האוכלוסייה בירושלים לא יורד, והיחס עולה הודות לפיתוח מקומות עבודה בקצב העולה על קצב גידול האוכלוסייה.


יום שלישי, 25 באפריל 2017

!It Belongs in a Museum

עומר יניב
מכון ירושלים למחקרי מדיניות jerusaleminstitute.org.il

ירושלים היא עיר של מוזיאונים. בעבר, ממצאים ארכיאולוגיים שנמצאו בירושלים הוצגו בחללי תצוגה קטנים, בעיקר בכנסיות ובמנזרים בעיר העתיקה עד שבשנת 1938 הוקם מחוץ לחומות העיר העתיקה מוזיאון רוקפלר לארכיאולוגיה. לאחר קום המדינה נפתחו מוסדות תרבות בעיר, ביניהם מוזיאונים דוגמת מוזיאון ישראל בשנת 1965, המוזיאון לאמנות האסלאם בשנת 1974 ומוזיאון ארצות המקרא ומוזיאון המדע, שהוקמו בשנת 1992. לצידם נפתחו לאורך השנים מוזיאונים נוספים בבניינים קיימים, דוגמת מוזיאון מגדל דוד, מוזיאון הטבע או מוזיאון חצר היישוב הישן. בעתיד הקרוב מיועדים להיפתח בירושלים מוזיאונים נוספים במתחם "קריית המוזיאונים", שהוקמה בסביבותיו של מוזיאון ישראל כאשר בשנים הקרובות ייפתחו בסמוך הקריה הלאומית לארכיאולוגיה והספרייה הלאומית.
לא בכדי מוזיאון ישראל, המוזיאון הלאומי, הוא המוזיאון הפופולארי בירושלים. במוזיאון ישראל הוצגו, נכון לשנת 2015, מעל ל-290 אלף פריטי אוספים ב-34 תערוכות שונות. וביקרו בו כ-730 אלף אנשים. מוזיאונים נוספים אשר מושכים מבקרים בירושלים הם מוזיאון המדע ע"ש בלומפילד אותו פקדו בשנת 2015 כ-291 אלף מבקרים, מוזיאון מגדל דוד, אליו הגיעו בשנה זו כ-266 אלף מבקרים, ומוזיאון ארצות המקרא עם 228 אלף מבקרים. נכון לשנת 2013, כ-37% מהמבקרים במוזיאונים המוכרים בישראל עשו זאת במוזיאון בעיר ירושלים. מדובר ביותר מ-1.63 מיליון מבקרים אשר פקדו את המוזיאונים בעיר, לעומת כ- 1.07 מיליון מבקרים במוזיאונים בגוש-דן ( 24% מכלל המבקרים במוזיאונים בישראל), ו-530 אלף מבקרים במוזיאונים שבחיפה וסביבותיה (12% מכלל המבקרים). 


מקורות: פילת / מכון ירושלים למחקרי מדיניות

יום רביעי, 5 באפריל 2017

מי הגשם שמשלמים בעד עצמם

מימי קפלן
מכון ירושלים למחקרי מדיניות - מרכז מילקן לחדשנות
 jerusaleminstitute.org.il

על גג בניין בית ספר שגודלו 1,000 מטרים רבועים, מי גשמים יורדים וזורמים מטה לתוך מרזבים בהיקפי המבנה. דרך המרזבים מי הגשמים מגיעים לתוך מאגר מים גדול באמצעות הגרביטציה או בעזרת משאבות משנה. המאגר מחובר לשירותים של בית הספר באמצעות צינור נפרד על מנת למנוע חיבור צולב עם המים העירוניים. מתג לחץ מופעל רק בעת הדחת האסלות וגורם למי הגשמים לזרום ולמלא את האסלה. באמצעות הצינורות, המשאבות והמאגר, המערכת לוכדת מי גשמים ומאפשרת להשתמש במשאב טבעי יקר ערך זה. 

זהו המודל של מערכת לאגירת מי גשמים שהחברה של אמיר יחיאלי, "יבול מים",  הקימה עד כה ב-150 בתי ספר בישראל. לאחר שנבנו, המערכות משמשות ככלי חינוכי בבתי הספר, כדי ללמד את התלמידים מושגים באגירה ושימור של מים, ושיטות מחקר כמו איסוף נתונים ואריתמטיקה. על אף שנותני חסות רבים, מקומיים ובינלאומיים (כגון הקרן הקיימת לישראל, רוטרי אינטרנשיונל וקרן ירושלים) מעורבים בהקמת מערכות האגירה, המערכות הן בנות קיימא כהשקעה כלכלית וסביבתית בזכות עצמן.

למערכת המתוארת לעיל יש פוטנציאל איסוף של כ-429 מטר מעוקב מדי שנה, או 2,681 אמבטיות מלאות מים, בהתחשב בכמות המשקעים הממוצעת בירושלים. הכמות בפועל של מי גשמים הנעים מהגג לשירותים תלויה בכמות המשקעים הכוללת, בפיזור המשקעים, בכושר האחסון של המערכת ובמספר תאי השירותים המחוברים אליה. אלו הם 429 מטרים מעוקבים של מי גשמים שלא יגררו עלויות אנרגטיות של טיפול ושאיבה, וכן יחסכו את העלות הכספית הישירה של 9.95 ש"ח (כולל מע"מ) למ"ק, אשר מגיעה ל-4,269 ש"ח בשנה, בהתבסס על תעריף מים למבני ציבור.


העלות הממוצעת של מערכת איסוף צנועה של מי גשמים לגג בית ספר בירושלים היא 30,000 ₪, כאשר עלויות התפעול והתחזוקה הינן זניחות. עלות זו יכולה להיות משולמת במספר דרכים, אשר כולן מניחות שימוש בכל 429 המטרים המעוקבים, וכי סכום כסף ישוריין עבור תיקונים. ראשית, ארגון פילנתרופי יכול לשלם את מלוא עלות ההון. שנית, ניתן ליצור שותפות ציבורית-פרטית בין בית ספר, עירייה וחברת התקנה פרטית על מנת לממן ולבנות את הפרויקט. את עלות ההון הראשונית ניתן לפצל בין שלושת השותפים, ואת העלויות שמשלמים שני האחרים יוכל בית הספר להחזיר לאורך זמן באמצעות אחוז מסוים מהעלויות הנמנעות, עליו יתקיים משא ומתן. שלישית, שליש מעלות ההון ניתן לגייס מתוך הקהילה המקומית של בית הספר, ואת שני השלישים הנותרים לממן על ידי הלוואה ל-5 שנים שבית הספר לוקח מבנק מסחרי (במחירי הלוואה בשוק). רביעית, העירייה יכולה לקחת הלוואה ל-5 שנים (במחירי הלוואה בשוק) מהממשלה על מנת לשלם עבור הקמת מערכות איסוף מי גשמים. 
הקצב בו מערכות איסוף מי גשמים שגודלן 1,000 מטר מרובע מחזירות 30,000 ₪, עלות ההשקעה במערכת, מתואר בגרף. בירושלים יש כ -896,112 מ"ר של שטחי גג במבני ציבור, אשר מניבים פוטנציאל לחיסכון במים של 384,253 מ"ק בשנה. הגדלת מספר המערכות ללכידת מי גשמים על גגות ירושלים באמצעות כל אחד מארבעת המנגנונים הפיננסיים הללו תוביל את העיר לחסכון מתמשך במים, אנרגיה וכסף.


תרגום: אראלה גנן ואלון קופרארד


יום שני, 27 במרץ 2017

מיצוי זכויות

דפנה שמר
מכון ירושלים למחקרי מדיניות http://jerusaleminstitute.org.il

הארנונה בירושלים יקרה במיוחד, הכי יקרה בישראל. בשנת 2014, היה סכום חיוב הארנונה בירושלים 1,173,000,000 ₪ על 212,000 יחידות דיור. ההנחות בארנונה היוו 26% מסכום חיוב הארנונה, ו 40% מההנחות בארנונה ניתנו לתושבים משכונות בירושלים בהן המעמד הסוציו אקונומי נמוך (סוציו אקונומי  5-2, כאשר 20 הוא מעמד סוציו אקונומי הגבוה ביותר, לפי מפקד 2008)
בדיקת האזורים בירושלים בהם המעמד הסוציו אקונומי נמוך, מעלה תמונה מעניינת באשר למיצוי הזכויות של תושבי מזרח ומערב העיר. אזורים אלו מובחנים גיאוגרפית וחברתית כאזורים בהם גרים חרדים (במערב העיר) וכאזורים בהם גרים פלסטינים (במזרח העיר). 
במערב ירושלים רוב (72%) הנכסים השייכים לדיירים במעמד סוציו אקונומי נמוך הם במעמד 4 ו 5, בעוד שבמזרח ירושלים רק (49%) מהנכסים שייכים לדיירים במעמד סוציו אקונומי 4 ו 5.
בהתבסס על ההנחה שאנשים ממעמד סוציו אקונומי זהה יקבלו הנחה זהה בארנונה מטעמי הכנסה, נבדקו אזורים במעמד סוציו אקונומי נמוך במערב העיר ובמזרח העיר. נבדק כמה הנחות מטעמי הכנסה התקבלו בשכונה, מתוך הדירות בשכונה. עלה כי אחוז ההנחות בארנונה מטעם הכנסה מתוך הדירות במערב העיר (39%) גבוה ממזרח העיר (26%). לשם השוואה באזורים בהם המעמד הסוציו אקונומי גבוה (19-15) ניתנת הנחה מטעם הכנסה על 6%  מהדירות בשכונות במעמד סוציו אקונומי גבוה.
גם במזרח וגם במערב ירושלים ישנה ירידה באחוז ההנחה שהתקבל על הכנסה ככול שעולים בדירוג הסוציו אקונומי של השכונות, בשכונות מזרח ירושלים  במעמד סוציו אקונומי 2 התקבלה הנחה על 27% מהדירות, במערב ירושלים במעמד סוציו אקונומי 2 ההנחה עומדת על 42% מהדירות. בשכונות מזרח ירושלים במעמד סוציו אקונומי 5 התקבלה הנחה על 15% מהדירות, במערב ירושלים 35% הנחה. 
כאשר נבדקת גביית הארנונה מהחיוב נטו, החיוב ללא ההנחות, בקרב מעמד סוציו אקונומי נמוך עולה כי במזרח העיר אחוזי הגבייה (72%) נמוכים ממערב העיר (85%), גם כאן ככול שעולים במעמד הסוציו אקונומי מ 2 ל 5, ישנה עלייה בגביית הארנונה. במעמד סוציו אקונומי גבוה (19-15) ישנם אחוזי גבייה גבוהים – 96%.
ניתן לסכם ולהגיד שבעלי הדירות במערב העיר ממצים את הזכויות שלהם מהארנונה טוב יותר מתושבי מזרח העיר,  ייתכן שכתוצאה מכך גביית הארנונה במערב העיר יעילה יותר מאשר במזרח העיר. 


יום רביעי, 15 במרץ 2017

שילוב תעסוקתי והאינתיפאדה הירושלמית

מריק שטרן
מכון ירושלים למחקרי מדיניות jerusaleminstitute.org.il

מתום האינתיפאדה השנייה והקמת גדר ההפרדה ועד היום גברו מימדי שילובם הכלכלי והתעסוקתי של פלסטינים תושבי ירושלים במערב העיר. הגידול הדמוגרפי של האוכלוסייה הפלסטינית בעיר מחד והמשבר הכלכלי של כלכלת מזרח העיר עקב הקמת גדר ההפרדה והניתוק מעורף הכלכלי הפלסטיני מאידך הביאו לשילובה של אוכלוסיה זו  בשוק התעסוקה הישראלי במידה והיקף שאין דומה לה מ1967 ועד היום. מנתונים חדשים של הביטוח הלאומי אותם עיבדנו במכון ירושלים למחקרי מדיניות לגבי הרכב ואפיון שכירים בירושלים משנת 2006 ועד 2015 –עולה כי העלייה בהיקף העובדים הערבים נבלמה לראשונה ואף נסוגה מעט בשנת 2015. 
נכון לשנת 2015 כמות השכירים תושבי ירושלים עמדה על 278,403. בתוך כך, בין השנים 2006 ל 2015 שיעורם של שכירים ערבים בכוח העבודה העירוני גדל בהתמדה, מ-22% מכלל השכירים בעיר בשנת 2006 ל 28% בשנת 2015. במהלך תקופה זו כמות השכירים הערבים הרשומים בסניף מזרח ירושלים של הביטוח הלאומי עלתה מ- 45,730 ל 74,204 – עלייה של 62%. עלייה זו בכמות השכירים הערבים נבלמה בשנת 2015 ואף פחתה ב-110 שכירים. 
נתונים עדכניים לגבי כמות מקבלי דמי האבטלה ואבטחת ההכנסה ממזרח ירושלים עשויים לתת הסבר מסויים לבלימה בגידול כוח העבודה הערבי בעיר. לפי נתוני הביטוח הלאומי, כמות מקבלי דמי האבטלה בקרב ערביי מזרח ירושלים עלתה בהתמדה מ-352 איש בשנת 2008 ועד ל-1,501 בשנת 2015 – גידול של 426% ב-7 שנים. עיקר הגידול התרחש בין השנים 2013 ל 2015.  יתר על כן, כמות מקבלי אבטחת ההכנסה ממזרח ירושלים זינקה אף היא, וכמעט הכפילה עצמה בין השנים  2011 ל-2015  מ-3,853 ל 5,793  – כ700 איש יותר מאשר בקרב מקבלי השלמת הכנסה יהודים בעיר באותה השנה. נתונים אלו עשויים להעיד על כמות גדולה של מועסקים ערבים שנפלטו ממעגל התעסוקה בשנים האחרונות. תהליך זה עשוי להיות מוסבר הן במשבר הכללי של המגזר הפרטי העסקי בירושלים בעקבות ארועי האינתיפאדה הירושלמית, כמו גם עדויות שעלו על פיטורים או אי העסקת עובדים ערבים במערב ירושלים בתקופה זו. יחד עם זאת, הגידול בכמות מקבלי דמי באבטלה והבטחת ההכנסה עשוייה גם להעיד על עלייה במודעות ובכשירות למיצוי זכויות סוציאליות בקרב ציבור זה. כלומר – דווקא תהליכי האינטגרציה הכלכלית ומה שמכונה לאחרונה כתהליכי "ישראליזציה" של פלסטינים תושבי מזרח ירושלים – מאפשר להם גם למצות את זכויתיהם הסוציאליות במצב של משבר כלכלי או פיטורין על רקע התעצמות הקונפליקט הלאומי בעיר.


יום שני, 20 בפברואר 2017

מינהל עסקים

אלון קופרארד
מכון ירושלים למחקרי מדיניות  jerusaleminstitute.org.il

כאשר בוחנים את נתוני הפתיחה והסגירה של עסקים תוך התעלמות מהשינוי נטו במספר העסקים נדמה כאילו קיימת תנועה גדולה של פתיחות וסגירות עסקים. 
בפועל, הנתונים, שמקורם במרשם העסקים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ומופיעים בשנתון הסטטיסטי לירושלים 2017 (טרם פורסם) מראים לנו כי בכל ענפי הכלכלה, למעט ענף התעשייה הכרייה והחציבה, חלה עלייה מתונה במספר העסקים הפעילים בשנת 2015. לדוגמא בירושלים, באותה שנה נפתחו בענף הפעילויות בנדל"ן 242 עסקים ונסגרו 137, כך שהמאזן מראה על גידול נטו של 105 עסקים בענף זה. כאשר משווים את נתון זה לתל אביב-יפו, נדמה כי זהו מספר קטן לעומת גידול של 212 עסקים בענף זה באותה שנה בתל אביב. בחיפה 146 עסקים נפתחו ו-88 עסקים נסגרו, כך שהשינוי נטו היה קטן בהרבה מזה שבירושלים ובתל אביב והראה תוספת נטו של 58 עסקים.
אולם, האם השינוי נטו מייצג את מגמת השינוי במפה העסקית בצורה טובה? לא בטוח, שכן המספרים המוחלטים אינם משקפים נכונה את שיעורי השינוי במספר העסקים בעיר, היות שלערים השונות יש כלכלות בגדלים שונים. לכן, עלינו להשוות בין הערים באמצעות מדד שינטרל את השוני במספר העסקים הפעילים בעיר. כדי לעשות זאת נשווה בין הערים באמצעות שיעורים ל-1,000 עסקים פעילים. 
כאשר בוחנים את אותם נתונים שפורטו למעלה באמצעות מדד זה, נראה כי בענף  הפעילויות בנדל"ן חל בירושלים גידול של 44 עסקים ל-1,000 עסקים פעילים, בעוד שבתל אביב חל גידול של 33 עסקים ל-1,000. בחיפה, הגידול הוא בשיעור של 40 עסקים ל-1,000. מכאן אנו למדים שעל אף שבמספרים מוחלטים תל אביב מובילה בגידול בענף זה, בפועל, שיעור הגידול בה היה הנמוך מבין שלוש הערים הגדולות, כולל חיפה, שהיתה בתחתית בגידול במספרים המוחלטים.
בנוסף לשיעור הגידול, ניתן לבחון את היציבות. על מנת לבחון באילו ענפים ישנה יציבות יחסית ובאילו ענפים יש תחלופה גבוהה של בתי עסק, נחשב את שיעור תנועת העסקים (סכום סגירות ופתיחות עסקים) לכל 1,000 עסקים פעילים.
כאשר משווים בין הענפים, ניתן לראות כי בשלוש הערים הגדולות, וכן בישראל, הענף עם השיעור הגבוה ביותר של סגירות ופתיחות של עסקים הוא ענף שירותי האירוח והאוכל (287 פתיחות וסגירות לכל 1,000 עסקים פעילים בענף בירושלים, 260 בתל אביב ו-315 בחיפה). 
אחרי ענף זה, הענפים המתאפיינים בתנועת פתיחות וסגירות גבוהה הינם ענף הייטק (257 בתל אביב, 229 בישראל, 220 בירושלים ו-212 בחיפה) וענף המידע והתקשורת (232 בתל אביב, 228 בישראל, 226 בירושלים ו-225 בחיפה).
ראוי לציין כי ענפים אלו, בהם מתקיימת תנועת פתיחות וסגירות גבוהה, הינם גם בעלי שיעור גבוה יחסית של גידול במספר עסקים לכל 1,000 עסקים פעילים– בירושלים ענף ההייטק הוא השני וענף המידע והתקשורת הוא הרביעי, בתל אביב ענף הייטק הוא הראשון וענף המידע והתקשורת הוא השני. 



יום שני, 6 בפברואר 2017

תקנה משהו?

ליאור רגב 
מכון ירושלים למחקרי מדיניות  http://jerusaleminstitute.org.il

אחד המדדים לבדיקת הרמה הכלכלית של מדינה הוא שיעור הבעלות הפרטית על מוצרים בני קיימא. מוצרים בני קיימא נרכשים אחת לכמה שנים, וכוללים למשל רהיטים, מכוניות או מוצרי חשמל כמו מקרר, תנור או מכונת כביסה. בכלכלה קפיטליסטית מודרנית, הנסמכת על מנגנון השוק והקניין הפרטי, בעלות זו מהווה ממד המשקף את רמת החיים והרווחה הכלכלית של משקי הבית.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) עורכת מדי שנה סקר בו נבדקת בין היתר הבעלות על מוצרים ושירותים שונים (סקר הוצאות משק הבית). רשימת המוצרים שהלמ"ס בודקת את הבעלות עליהם מתעדכנת מדי שנה, בהתאם להתפתחות והעדפות כלכליות וטכנולוגיות. עיון בסקרים קודמים מלמד שבעבר נבדקה הבעלות על מכשירי ווידאו, שלאחר מכן עודכנה ל- DVD. אולי בסקרים עתידיים תיבדק הבעלות על שבבים המוצמדים לפרק כף היד ומקרינים סרטים על קירות...

ישנם מוצרים שאחוז הבעלות עליהם עלה יד ביד עם העלייה ברמת החיים אך בשיעור עלייה מתון לאורך השנים. למשל, אחוז הבעלות של משקי בית על מכונית אחת לפחות בישראל עמד על 55% בשנת 1999, 58% בשנת 2005, 62% בשנת 2009, ו- 65% ב- 2014.

בהשוואה בין ערים, נראה שההבדלים בבעלות על מכונית קטנים יחסית. אחוז הבעלות בירושלים בשנת 2005 עמד על 50% ממשקי הבית, דומה מאוד לתל אביב (50%) ומעט נמוך מחיפה (53%). עשור לאחר מכן, בשנת 2014, שיעור משקי הבית בעלי מכונית בתל אביב עמד על 60%, דומה לחיפה (61%) וגבוה מירושלים עם 56% בלבד. הדמיון העקבי בבעלות על מכונית משקף את העלות הגבוהה של החזקת כלי תחבורה זה, ואת הריבוד הכלכלי של משקי הבית בישראל.

מאידך, ישנם מוצרים שבאחוז הבעלות עליהם נצפתה צמיחה דרמטית לאורך השנים, וגם קיימים הבדלים בבעלות בין הערים השונות. הדוגמא הבולטת ביותר היא מזגן, מוצר שבאופן היסטורי נתפס כפחות נחוץ בירושלים, בשל האקלים הנוח ביחס לערי המרכז. כך, בשנת 1999, 12% בלבד ממשקי הבית בירושלים העידו שיש ברשותם מזגן, לעומת 42% בתל אביב, ו- 39% ממשקי הבית בחיפה.


עם העלייה ברמת החיים וההתחממות הגלובלית, מזגן הפך ממוצר מותרות למוצר חובה כדי לשרוד את הקיץ הישראלי, שנמתח לאין קץ. בשנת 2014, רוב מוחלט של 94% ממשקי הבית בתל אביב ציינו שהם מחזיקים ברשותם מזגן. בחיפה עמד השיעור על 84%, בדומה לישראל (82%). מספר המזגנים בירושלים אמנם צמח משמעותית בשנים האחרונות מ- 41% בשנת 2009 ל- 60% ב- 2014, אך העיר עדיין רחוקה מלהדביק את הפער מערי החוף.