יום שני, 20 בפברואר 2017

מינהל עסקים

אלון קופרארד
מכון ירושלים למחקרי מדיניות  jerusaleminstitute.org.il

כאשר בוחנים את נתוני הפתיחה והסגירה של עסקים תוך התעלמות מהשינוי נטו במספר העסקים נדמה כאילו קיימת תנועה גדולה של פתיחות וסגירות עסקים. 
בפועל, הנתונים, שמקורם במרשם העסקים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ומופיעים בשנתון הסטטיסטי לירושלים 2017 (טרם פורסם) מראים לנו כי בכל ענפי הכלכלה, למעט ענף התעשייה הכרייה והחציבה, חלה עלייה מתונה במספר העסקים הפעילים בשנת 2015. לדוגמא בירושלים, באותה שנה נפתחו בענף הפעילויות בנדל"ן 242 עסקים ונסגרו 137, כך שהמאזן מראה על גידול נטו של 105 עסקים בענף זה. כאשר משווים את נתון זה לתל אביב-יפו, נדמה כי זהו מספר קטן לעומת גידול של 212 עסקים בענף זה באותה שנה בתל אביב. בחיפה 146 עסקים נפתחו ו-88 עסקים נסגרו, כך שהשינוי נטו היה קטן בהרבה מזה שבירושלים ובתל אביב והראה תוספת נטו של 58 עסקים.
אולם, האם השינוי נטו מייצג את מגמת השינוי במפה העסקית בצורה טובה? לא בטוח, שכן המספרים המוחלטים אינם משקפים נכונה את שיעורי השינוי במספר העסקים בעיר, היות שלערים השונות יש כלכלות בגדלים שונים. לכן, עלינו להשוות בין הערים באמצעות מדד שינטרל את השוני במספר העסקים הפעילים בעיר. כדי לעשות זאת נשווה בין הערים באמצעות שיעורים ל-1,000 עסקים פעילים. 
כאשר בוחנים את אותם נתונים שפורטו למעלה באמצעות מדד זה, נראה כי בענף  הפעילויות בנדל"ן חל בירושלים גידול של 44 עסקים ל-1,000 עסקים פעילים, בעוד שבתל אביב חל גידול של 33 עסקים ל-1,000. בחיפה, הגידול הוא בשיעור של 40 עסקים ל-1,000. מכאן אנו למדים שעל אף שבמספרים מוחלטים תל אביב מובילה בגידול בענף זה, בפועל, שיעור הגידול בה היה הנמוך מבין שלוש הערים הגדולות, כולל חיפה, שהיתה בתחתית בגידול במספרים המוחלטים.
בנוסף לשיעור הגידול, ניתן לבחון את היציבות. על מנת לבחון באילו ענפים ישנה יציבות יחסית ובאילו ענפים יש תחלופה גבוהה של בתי עסק, נחשב את שיעור תנועת העסקים (סכום סגירות ופתיחות עסקים) לכל 1,000 עסקים פעילים.
כאשר משווים בין הענפים, ניתן לראות כי בשלוש הערים הגדולות, וכן בישראל, הענף עם השיעור הגבוה ביותר של סגירות ופתיחות של עסקים הוא ענף שירותי האירוח והאוכל (287 פתיחות וסגירות לכל 1,000 עסקים פעילים בענף בירושלים, 260 בתל אביב ו-315 בחיפה). 
אחרי ענף זה, הענפים המתאפיינים בתנועת פתיחות וסגירות גבוהה הינם ענף הייטק (257 בתל אביב, 229 בישראל, 220 בירושלים ו-212 בחיפה) וענף המידע והתקשורת (232 בתל אביב, 228 בישראל, 226 בירושלים ו-225 בחיפה).
ראוי לציין כי ענפים אלו, בהם מתקיימת תנועת פתיחות וסגירות גבוהה, הינם גם בעלי שיעור גבוה יחסית של גידול במספר עסקים לכל 1,000 עסקים פעילים– בירושלים ענף ההייטק הוא השני וענף המידע והתקשורת הוא הרביעי, בתל אביב ענף הייטק הוא הראשון וענף המידע והתקשורת הוא השני. 



יום שני, 6 בפברואר 2017

תקנה משהו?

ליאור רגב 
מכון ירושלים למחקרי מדיניות  http://jerusaleminstitute.org.il

אחד המדדים לבדיקת הרמה הכלכלית של מדינה הוא שיעור הבעלות הפרטית על מוצרים בני קיימא. מוצרים בני קיימא נרכשים אחת לכמה שנים, וכוללים למשל רהיטים, מכוניות או מוצרי חשמל כמו מקרר, תנור או מכונת כביסה. בכלכלה קפיטליסטית מודרנית, הנסמכת על מנגנון השוק והקניין הפרטי, בעלות זו מהווה ממד המשקף את רמת החיים והרווחה הכלכלית של משקי הבית.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) עורכת מדי שנה סקר בו נבדקת בין היתר הבעלות על מוצרים ושירותים שונים (סקר הוצאות משק הבית). רשימת המוצרים שהלמ"ס בודקת את הבעלות עליהם מתעדכנת מדי שנה, בהתאם להתפתחות והעדפות כלכליות וטכנולוגיות. עיון בסקרים קודמים מלמד שבעבר נבדקה הבעלות על מכשירי ווידאו, שלאחר מכן עודכנה ל- DVD. אולי בסקרים עתידיים תיבדק הבעלות על שבבים המוצמדים לפרק כף היד ומקרינים סרטים על קירות...

ישנם מוצרים שאחוז הבעלות עליהם עלה יד ביד עם העלייה ברמת החיים אך בשיעור עלייה מתון לאורך השנים. למשל, אחוז הבעלות של משקי בית על מכונית אחת לפחות בישראל עמד על 55% בשנת 1999, 58% בשנת 2005, 62% בשנת 2009, ו- 65% ב- 2014.

בהשוואה בין ערים, נראה שההבדלים בבעלות על מכונית קטנים יחסית. אחוז הבעלות בירושלים בשנת 2005 עמד על 50% ממשקי הבית, דומה מאוד לתל אביב (50%) ומעט נמוך מחיפה (53%). עשור לאחר מכן, בשנת 2014, שיעור משקי הבית בעלי מכונית בתל אביב עמד על 60%, דומה לחיפה (61%) וגבוה מירושלים עם 56% בלבד. הדמיון העקבי בבעלות על מכונית משקף את העלות הגבוהה של החזקת כלי תחבורה זה, ואת הריבוד הכלכלי של משקי הבית בישראל.

מאידך, ישנם מוצרים שבאחוז הבעלות עליהם נצפתה צמיחה דרמטית לאורך השנים, וגם קיימים הבדלים בבעלות בין הערים השונות. הדוגמא הבולטת ביותר היא מזגן, מוצר שבאופן היסטורי נתפס כפחות נחוץ בירושלים, בשל האקלים הנוח ביחס לערי המרכז. כך, בשנת 1999, 12% בלבד ממשקי הבית בירושלים העידו שיש ברשותם מזגן, לעומת 42% בתל אביב, ו- 39% ממשקי הבית בחיפה.


עם העלייה ברמת החיים וההתחממות הגלובלית, מזגן הפך ממוצר מותרות למוצר חובה כדי לשרוד את הקיץ הישראלי, שנמתח לאין קץ. בשנת 2014, רוב מוחלט של 94% ממשקי הבית בתל אביב ציינו שהם מחזיקים ברשותם מזגן. בחיפה עמד השיעור על 84%, בדומה לישראל (82%). מספר המזגנים בירושלים אמנם צמח משמעותית בשנים האחרונות מ- 41% בשנת 2009 ל- 60% ב- 2014, אך העיר עדיין רחוקה מלהדביק את הפער מערי החוף.



יום שני, 30 בינואר 2017

בית עם גינה או דירת גג?


יאיר אסף-שפירא
מכון ירושלים למחקרי מדיניות  http://jerusaleminstitute.org.il

לפי נתוני הבנק העולמי, הצפיפות בישראל היא מהגבוהות במדינות העולם (387 תושבים בממוצע לקילומטר רבוע). בנוסף, אנו חיים באחת המדינות המעוירות בעולם, כאשר 91% מהאוכלוסייה מתגורר ביישובים עירוניים. 
ניתן היה לצפות, אפוא, שהבנייה בישראל תתאפיין בצפיפות גבוהה ובבנייה בקומות, על-מנת לחסוך בשטח. נתוני התחלות הבנייה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מראים כי הדברים אינם בהכרח כך. עד השנים 2009-10 רוב יחידות הדיור בישראל נבנו בבניינים נמוכים בני 1-4 קומות (52% בשנים 2009-10). מתוך הבנייה הנמוכה, רובן הגדול של יחידות הדיור איננו בבינוי של 3-4 קומות, אלא דווקא של 1-2 קומות, כלומר בתים צמודי קרקע, המהווים כ-80% מהבנייה הנמוכה בישראל. 
החדשות הטובות הן שהיקף הבנייה הנמוכה (1-4 קומות) נמצא בירידה, ובשנים 2014-15 היקפה הוא רק 38% מיחידות הדיור בישראל, לעומת 20% בבניינים בני 5-8 קומות, ו-42% בבניינים בני 9 קומות ומעלה. בשנים 2014-15 עבר לראשונה שיעור הבנייה הגבוהה (9 קומות ומעלה) את הנמוכה (1-4 קומות). עם זאת, כאמור, מתוך הבנייה הנמוכה, עדיין מהווים צמודי הקרקע (1-2 קומות) את הרוב הגדול (כ-80%), ושיעור זה יציב. 31% מיחידות הדיור שנבנו בישראל בשנים 2014-15 היו בצמודי קרקע.
ומה קורה במרכזים המטרופוליניים? ניכר שהמגמה דומה – עלייה בשיעורן של יחידות הדיור בבנייה גבוהה, וירידה בבנייה הנמוכה. בירושלים שיעור הבנייה הנמוכה (1-4 קומות) עמד בשנים 2014-15 על 26%, והבנייה הגבוהה (9 קומות ומעלה) על 47%. בירושלים עברה הבנייה הגבוהה את הנמוכה לראשונה בשנים 2008-09, כלומר שירושלים מקדימה בכ-6 שנים את ישראל. ליבת מטרופולין תל אביב – בעיר תל אביב - יפו והערים הנושקות לה -- מקדימה את ירושלים, ובה עברה הבנייה הגבוהה את הנמוכה כבר בשנים 2003-04, כלומר חמש שנים לפני ירושלים, ו-11 שנים לפני ישראל.
אפילו בערים המטרופוליניות – ירושלים וליבת מטרופולין תל אביב – מהווה הבנייה בצמודי קרקע אחוז גבוה מהבנייה הנמוכה. בירושלים היוו יחידות הדיור בצמודי קרקע 40% מכלל הבנייה הנמוכה בשנים 2014-15 (ו-11% מכלל הבנייה), ובליבת מטרופולין תל אביב הן היוו 54% מכלל הבנייה הנמוכה (ו-7%  מכלל הבנייה). ניתן להניח כי הדרישה לבנייה פרברית צמודת קרקע קיימת גם בערים, ואולי קיימת גם מחשבה שכך ניתן למשוך לעיר אוכלוסייה "טובה", אך לא בטוח שזה טיפוס הבנייה המתאים למדינה צפופה כמו שלנו.



יום ראשון, 22 בינואר 2017

פוסט על פוסט-דוקטורט

ליאור להרס
מכון ירושלים למחקרי מדיניות www.jerusaleminstitute.org.il

המונח "פוסט-דוקטורט" מתייחס לתקופה של לימודים ומחקר עצמאי לאחר קבלת התואר השלישי, מסגרת המהווה שלב משמעותי בחיים האקדמאיים. תקופה זו יכולה להימשך בין שנה אחת לבין מספר שנים. סקר של הלמ"ס שנערך בשנת 2010 ("סקר קריירה של בעלי תואר שלישי") הראה כי שליש מבעלי תואר שלישי בישראל (33%) השתלמו בלימודי פוסט דוקטורט. בקרב גברים בעלי תואר שלישי – 35% השתלמו בפוסט דוקטורט לעומת 31% בקרב נשים. מבין המשתלמים בפוסט דוקטורט, השיעור הגבוה ביותר הגיע מתחום המדעים הפיזקליים, מתמטיקה, סטטיסטיקה ומדעי המחשב (33%) ולאחר מכן מהמדעים הביולוגיים (33%). 11% מהפוסט דוקטורנטים היו ממדעי החברה ומשפטים ו-9% ממדעי הרוח. 

עוד מראה הסקר כי כמעט מחצית מהפוסט דוקטורנטים הישראלים (48%) עשו את לימודי הפוסט דוקטורט שלהם בארה"ב, לעומת 32% בישראל וכ-3% באנגליה. ניתן לראות כי כמעט מחצית מהפוסט דוקטורנטיות עשו את לימודי הפוסט דוקטורט בישראל (48%) בעוד שבקרב הגברים השיעור הוא 23% בלבד. הבחנה בין לימודי פוסט דוקטורט על פי תחום לימודים מצביעה על הבדל משמעותי בין גברים ונשים. בעוד שבתחומים של המדעים הפיזקליים, מתמטיקה, סטטיסטיקה ומדעי המחשב, רוב הפוסט דוקטורנטים היו גברים (75%), במדעי הרוח הרוב היו נשים (58%). במדעי החברה ומשפטים החלוקה היא 60% גברים ו-40% נשים.   

בשנת 2014 נאספו נתונים בשיתוף פעולה של הלמ"ס והאוניברסיטאות בישראל אודות בעלי תואר שלישי שהשתלמו בלימודי פוסט דוקטורט בישראל בשנה זו. מתוכם 58% היו פוסט דוקטורנטים ישראלים ו-42% היו זרים. המוסד האקדמי שבו היה השיעור הגבוה ביותר של תלמידי פוסט דוקטורט בשנת 2014 הוא מכון ויצמן (29%) ולאחר מכן האוניברסיטה העברית (21%) ואוניברסיטת בן גוריון (13%). בקרב הישראלים מחצית היו גברים אך בקרב הזרים 70% היו גברים. נתון זה מחזק את הנתון בסקר משנת 2010 על כך שנשים עושות לימודי פוסט דוקטורט בארצן יותר מאשר גברים. 42% מתלמידי הפוסט דוקטורט בישראל היו עד גיל 35 ו-51% היו בין הגילאים 36-45. מבין הפוסט דוקטורנטים בישראל בשנת 2014 השיעור הגבוה ביותר היה של  תלמידים במדעים ביולוגיים (27%) ומדעים פיזקליים (26%) ולאחר מכן בתחומים מתמטיקה, סטטיסטיקה ומדעי המחשב (9%), הנדסה ואדריכלות (9%). 

רבים בישראל חוששים מכך שתלמידי פוסט דוקטורט יישארו בחו"ל ולא ישובו לארץ. נתוני סקר הלמ"ס משנת 2010 מלמדים כי 10% מבעלי תואר שלישי שקיבלו את התואר בין השנים תשמ"ה-תשס"ח (1984/5-2007/8) שהו בחו"ל שלוש שנים ויותר. מתוכם השיעור הגבוה ביותר הוא של בעלי תואר שלישי במתמטיקה (21%) ומדעי המחשב (18%). באופן כללי ניתן לראות כי בקרב בעלי תואר שלישי במדעים המדויקים, שיעור השוהים בחו"ל שלוש שנים ויותר גבוה יותר (14%) מבעלי תואר שלישי במדעי החברה והרוח (4%). בקרב בעלי תואר שלישי במדעים המדויקים ובהנדסה, שיעור התלמידים ששהו בחו"ל תקופה ארוכה גבוה יותר בקרב בוגרי מכון ויצמן (19%) והטכניון (17%) ולאחר מכן בוגרי האוניברסיטה העברית (14%). בקרב בעלי תואר שלישי במדעי החברה והרוח, שיעור התלמידים ששהו בחו"ל תקופה ארוכה גבוה יותר בקרב בוגרי הטכניון (6%), אוניברסיטת תל אביב והאוניברסיטה העברית (5%). 


יום שני, 9 בינואר 2017

חוק וסדר

עומר יניב
מכון ירושלים למחקרי מדיניות www.jerusaleminstitute.org.il

בשנת 2014 עמד מספר אירועים המחייבים תגובה במחוז ירושלים על 225 אלף, עלייה של 15% משנת 2012. בין השנים האלו חלה גם עלייה של 8% במספר הפניות למוקד 100 של המשטרה בירושלים עבור נושאים כמו סכסוכי שכנים ותלונות על רעש. לעומת זאת, מספר תיקי החקירה של עבירות פליליות, דוגמת פריצה לבתים וגניבת רכבים, שנפתחו בירושלים בשנת 2014,  עמדו על 4,746 תיקים, ירידה של 17% לעומת שנת 2012, אז נפתחו 5,722 תיקי חקירה. אם כן, ניכר הפשע אינו משתולל ברחובות ירושלים. אך לא כך חשים תושבי העיר. במסגרת הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נשאלו המשיבים על מידת אמונם במשטרה על חוויותיהם בנושא של פשיעה וסדר ציבורי. במרבית הנושאים שנבחנו ענו המשיבים מירושלים כי הם נתקלו בפעילות לא-חוקית יותר מאשר תושבי תל-אביב וחיפה, ויותר מהממוצע הארצי. כרבע מתושבי ירושלים נתקלו במקרים של השחתת רכוש ו-ונדליזם, לעומת הממוצע הארצי, העומד על 18.9% ופחות גם ממספרם בתל-אביב וחיפה. 13.8% מהמשיבים מירושלים אמרו כי הם נתקלו במשתמשי או סוחרי סמים בעיר, אחוז גבוה במעט מהממוצע הארצי. גם כשנשאלו באם הם נתקלו בפשעי-שנאה, ענו בחיוב יותר תושבי ירושלים מאשר תושבי חיפה ותל-אביב. לעומת זאת, שנשאלו על מקרים של חיכוכים עם שכנים בעיתיים, בירושלים (17% מהמשיבים) נתקלו בבעיה זו פחות משיבים מאשר בתל-אביב (18%) ובחיפה (19%). בירושלים גם נתקלו פחות משיבים בהתנהגות לא הולמת של שיכורים ואנשים אחרים המועדים לפורענות,  18% בלבד, לעומת  22% בתל-אביב ו-20% בחיפה. לאור ממצאים אלו בסקר, כשנשאלו המשיבים האם הם מביעים אמון במשטרה, ענו בירושלים רק 32% מהמשיבים בחיוב, לעומת 40% מהמשיבים המתגוררים בתל-אביב ו-51% מאלו שבחיפה.


יום רביעי, 28 בדצמבר 2016

כוח העבודה

אלון קופרארד
מכון ירושלים למחקרי מדיניות   www.jerusaleminstitute.org.il

כוח העבודה הוא מונח המתאר את האנשים באוכלוסיה בגיל 15 ומעלה שהם מועסקים או בלתי מועסקים המחפשים עבודה. בסוף שנת 2014, 69% מהיהודים בישראל בגיל 15 ומעלה, השתתפו בכוח העבודה, כלומר היו מועסקים או חיפשו עבודה, זאת לעומת 47% מהאוכלוסיה הערבית. שיעור הבלתי מועסקים (מובטלים) בכוח העבודה בקרב היהודים בישראל היה 6%, ו-8% בקרב הערבים. בירושלים שיעור ההשתתפות של יהודים בכוח העבודה היה נמוך מזה שבישראל ועמד על 59% וכך גם אצל הערבים ששיעור השתתפותם בכוח העבודה עמד על 40%.
כאשר בוחנים את הנתונים לפי מגדר עולה כי בקרב גברים יהודים שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בישראל עמד על 72% בעוד שבירושלים עמד שיעורם על 57% בלבד. בקרב הערבים שיעור ההשתתפות של גברים בכוח העבודה בישראל – 66% נמוך מעט מזה שבירושלים – 68%. שיעור הבלתי מועסקים דומה בין המגזרים ובין ירושלים וישראל ועומד על כ-93% מועסקים וכ-7% בלתי מועסקים.
בישראל, 66% מהנשים היהודיות השתתפו ב-2014 בכוח העבודה, לעומת 61% מהנשים בירושלים. 6% מהנשים היהודיות בכוח העבודה בישראל אינן מועסקות, ובירושלים שיעורן עומד על 8%. שיעור ההשתתפות של נשים ערביות בכוח העבודה היה קטן בהרבה מזה של נשים יהודיות ועמד בישראל על 28%. בירושלים שיעור הנשים הערביות שהשתתפו בכוח העבודה היה כמחצית ועמד על 13% בלבד. שיעור הנשים הערביות שהשתתפו בכוח העבודה והיו מועסקות בישראל עומד על 90%, כלומר שיעור אבטלה של 10%. בירושלים נרשם שיעור תעסוקת נשים ערביות של 85%, כלומר 15% אבטלה. נתון זה מעניין במיוחד בהתחשב באחוז הנמוך במיוחד של השתתפות נשים ערביות בכוח העבודה בירושלים – גם כשנשים ערביות בירושלים מחליטות לצאת לעבודה, סיכוייהן למצוא כזו הן נמוכים יותר מאשר נשים ערביות בישראל. 
מבחינת השפעת רמת ההשכלה על השתתפות בכוח העבודה, ניתן לראות כי אחוז ההשתתפות בכוח העבודה בקרב נשים ערביות בירושלים עלה ככל שהשכלתן היתה גבוהה יותר – 8% מבעלות השכלה תיכונית השתתפו בכוח העבודה, בעוד ש-66% מבעלות תואר שני השתתפו בכוח העבודה. הדבר נכון גם לגבי נשים ערביות בישראל, 28% מבעלות השכלה תיכונית השתתפו בכוח העבודה, לעומת 88% בעלות תואר שני. השפעה זו של השכלה על המוטיבציה להשתתף בכוח העבודה בולטת בעיקר בקרב הנשים הערביות, אך בהשוואת המגזר הערבי ליהודי, זוהי תופעה משמעותית הרבה ביותר בקרב בני ובנות המגזר הערבי.


יום ראשון, 18 בדצמבר 2016

זה בא והולך לו

יאיר אסף-שפירא
מכון ירושלים למחקרי מדיניות   www.jerusaleminstitute.org.il

בשנת 2014 עברו 10,350 אנשים מישובים אחרים בישראל אל ירושלים. באותה שנה עזבו את העיר 17,090 איש ואישה. ירושלים היא העיר המאוכלסת ביותר בישראל, אך גם בהיקף הנכנסים וגם בהיקף היוצאים היא שנייה לתל אביב, אליה עברו 20,520 לעומת 21,450 שעזבו אותה. המשמעות היא ש-4.8% מאוכלוסייתה של תל אביב בסוף שנת 2014 הם מהגרים חדשים אל העיר, ו-5.1% מתושבי העיר בתחילת השנה, עזבו אותה במהלכה. בירושלים עומדים האחוזים על 1.3% נכנסים, ועל 2.1% יוצאים. בחישוב המתייחס ליהודים בירושלים (שכן תנועות ההגירה של האוכלוסייה הערבית מועטות ועל-פי רוב אינן מדווחות) עומדים האחוזים על 1.9% ו-3.3%.
שיעורי נכנסים ועוזבים גבוהים מעידים על תחלופה גבוהה של האוכלוסייה בעיר. לעיתים הדבר נובע מהיותה של העיר במרכז המטרופולין או סמוכה אליו. כך למשל בגבעתיים עומד אחוז הנכנסים והעוזבים על 6.4% ו-6.5% בהתאמה, ובין הערים שגודלן מעל 20,000 תושבים בישראל, היא שנייה רק לאילת (6.8% ו-7.4%). גם בחיפה השיעורים גבוהים מאלו שבירושלים, והם עומדים על 2.8% ו-3.2%. ככל שהאחוזים גבוהים יותר, עוברת העיר חילוף אוכלוסייה מהיר יותר – בין אם כ-"תחנת מעבר" בה הנכנסים, למשל ללימודים גבוהים, עוזבים את העיר לאחר תקופת זמן, או במצב בו הנכנסים אל העיר תופסים את מקומן של אוכלוסיות אחרות העוזבות אותה. מצב אפשרי אחר הוא של איכלוס מסיבי של דירות חדשות, היוצר כניסה של מהגרים רבים, ללא יציאה בהיקף דומה.
מאזן ההגירה של הערים – מהגרים נכנסים פחות מהגרים עוזבים – מראה לנו האם מדובר בחילוף אוכלוסייה או באיכלוס של דירות חדשות. המאזן הגבוה ביותר ביחס לאוכלוסייה (בערים שגודלן מעל 20,000), נרשם בעיר יבנה, ועמד על 6.7% מאוכלוסיית העיר. שיעור זה מבטא את תוספת האוכלוסייה מהגירה, כאחוז מאוכלוסיית העיר. נתון זה חריג, ומיד אחריו נמצא את פרדס חנה, הוד השרון (1.8%), וקריית אונו (1.7%). יישובים אלו מתאפיינים בבנייה רבה, שבדרך כלל דומה בהיקפה (מספר הדירות) למאזן ההגירה.
מאזני הגירה שליליים גבוהים ביחס להיקף האוכלוסייה נמדדו במבשרת ציון (2.7%-) ובצפת (2.3%-). מאזן ההגירה בירושלים בשנת 2014 היה שלילי ועמד על 0.8%-. מאזני ההגירה של תל אביב ושל חיפה עמדו באותה שנה על 0.2%- ועל 0.4%- בהתאמה.


יום רביעי, 9 בנובמבר 2016

תיירים וביקורים

עומר יניב
מכון ירושלים למחקרי מדיניות  www.jiis.org.il

ירושלים היא העיר הפופולארית ביותר בישראל עבור מבקרים מחו"ל, בשל היותה יעד בעל חשיבות דתית-היסטורית. לעיר חשיבות דתית עבור יהודים, מוסלמים ונוצרים ובנוסף קיים בה מגון עצום של עדויות היסטוריות מתקופות שונות. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2015 ביקרו בישראל כ-3.1 מיליון תיירים ותיירי-יום. הממצאים של 'סקר תיירות נכנסת' של משרד התיירות מצביעים כי 75% מהמבקרים בישראל באותה שנה הגיעו אל ירושלים – האחוז הגבוה ביותר של מבקרים מבין הערים בישראל. העיר העתיקה בירושלים נחשבת לאטרקציה הראשית עבור תיירים מחו"ל המגיעים לישראל, ומרבית אתרי התיירות המבוקשים נמצאים בה ובסביבותיה. מבין אתרי התיירות המרכזיים, היה הכותל המערבי האתר בו היה אחוז המבקרים מחו"ל הגבוה ביותר, עם 70% מהמבקרים מחו"ל שהגיעו למקום בשנת 2015. במקום השני נמצא הרובע היהודי, אליו הגיעו 65% מהמבקרים. אתרי תיירות פופולריים נוספים בירושלים אותם ניתן לציין הם כנסיית הקבר (49% מהמבקרים מחו"ל בישראל), דרך הייסורים (41%) ותצפית הר הזיתים (39%). מבקרים רבים מגיעים לאתרים אלו מסיבות דתיות, מהיותם קדושים לנצרות וליהדות (במסגד אל-אקצה, הקדוש למוסלמים, ביקרו בשנת 2015 רק 7% מהמבקרים מחו"ל בישראל). הקרבה הגיאוגרפית בין אתרי התיירות המרכזיים של ירושלים מסייעת לפופולריות שלהם, ומבקרים יכולים לפקוד את אתרי התיירות השונים של העיר העתיקה במספר שעות. 
בחינה של אחוז המבקרים באתרי תיירות לפי מדינת המוצא מראה כי במרביתן היו הכותל המערבי והרובע היהודי אתרי התיירות עם אחוזי המבקרים הגבוהים ביותר. ככלל, כך עולה מסקר התיירות הנכנסת, אחוז המבקרים באתרים המגיעים ממדינות אירופאיות נמוך יותר מאחוז התיירים שהגיעו מהיבשות האחרות. מנתוני הסקר עולה כי 96% מהמבקרים מדרום ומרכז-אמריקה בשנת 2015 הגיעו לירושלים, 91% מהמבקרים ממדינות אפריקה, 89% מהמבקרים מצפון-אמריקה, 79% מהמבקרים מאסיה. לעומת זאת, רק 69% מהמבקרים ממדינות אירופה הגיעו לירושלים בשנת 2015.  


יום חמישי, 6 באוקטובר 2016

מאמי, יש לך פה קליטה?

ליאור רגב
מכון ירושלים למחקרי מדיניות www.jiis.org.il

בשנים האחרונות, עם חדירת הטלפונים החכמים לשוק, המכשיר הסלולארי תופס נפח גדל והולך בחיינו. התלות שלנו במסך הקטן נוסקת לגבהים חדשים, ומגוון השימושים מכיל עולם ומלואו: קריאת חדשות ותכני בידור, משחקים בזמן ההמתנה לרופא, ניהול יומן, קריאת מסמכים לעבודה ומאמרים לשיעור, צפייה בווידיאו, עדכון על האוטובוס הקרוב, ניווט לחתונת בת הדוד באזור תעשייה שכוח אל, גלישה ברשתות חברתיות, וכמובן - שיחות.

שיעור הבעלות על טלפונים ניידים בישראל גבוה בכל קנה מידה. על פי נתוני השנתון הסטטיסטי לירושלים לשנת 2016 (לוח ו/4), בממוצע ארצי, בשנת 2014 כ- 91% מתושבי ישראל החזיקו בבעלותם לפחות טלפון נייד אחד. בערים הגדולות השיעור גבוה במעט, כאשר 93% מתושבי ירושלים, 96% מתושבי חיפה, ו- 98% מתושבי תל אביב החזיקו בבעלותם טלפון נייד אחד או יותר. אין נתונים מדויקים על אחוז הבעלות על טלפונים חכמים וההערכות נעות בין  64% ל- 72% מכלל תושבי ישראל.

אחת התופעות הזכורה לכולנו מימי השירות הצבאי היא החיפוש אחר אזור הכיסוי של אנטנת הסלולר הקרובה, ובשמה העממי: קליטה. היעדר קליטה אופייני יותר לשהות באזורים נידחים רחוק מהבית וקרוב לחיזבאללה, אך לעיתים גם בילוי במרכז הכרך הסואן מותיר אותנו בודדים במערכה. הרצון הציבורי בכיסוי סלולארי בכל נקודה במרחב הגיאוגרפי שרוי בפיצול אישיות, ומלווה בחשש בהשפעות הקרינה הנפלטת מאנטנות וממכשירי הסלולר על ילדים רכים ועל האוכלוסייה בכלל.

המשרד להגנת הסביבה מרכז נתונים על פריסת אנטנות בישראל. לפי נתוני המשרד, בינואר 2016 היו פרוסות בישראל 8,696 תחנות שידור פעילות של אנטנה סלולארית. מבין הערים הגדולות, תל אביב הייתה העיר בעלת כיסוי הרחב ביותר עם 939 אנטנות. בירושלים נספרו 673 אנטנות, בחיפה 391, ובראשון לציון 228. ייתכן וכוחה הכלכלי של תל אביב ומיקומן של חברות עסקיות רבות בעיר הוביל לדרישה להגברת הכיסוי הסלולארי ושיפור איכותו. 

בפריסה ארצית של אנטנות, שלוש החברות הוותיקות בשוק, פרטנר, פלאפון וסלקום החזיקו כל אחת בנתח דומה של 29%, 28% ו- 27% בהתאמה. Hot Mobile החזיקה ב- 15% מתחנות האנטנה, ואילו גולן טלקום החזיקה באחוז בודד בלבד, כמעט כולן בתל אביב. בחלוקה לפי ערים, משתקפת תמונה דומה: בירושלים, סלקום מחזיקה במספר האנטנות הגדול ביותר עם 29% מהאנטנות הפעילות, פרטנר עם 28% ופלאפון עם 26%. בתל אביב לפרטנר פריסה מעט רחבה יותר עם 32%, וכך גם בחיפה עם 31% מהאנטנות בעיר. לסלקום ולפלאפון, בהתאמה, 28% ו- 25% מהאנטנות בחיפה, ושתי החברות מחזיקות כל אחת בנתח של 24% מהאנטנות בתל אביב.



מקורות:
רוזנברג, ח. (2015) שימושי סלולר בישראל, 2014. בתוך ר. מן וא. לב-און (עורכים) דוח שנתי: התקשורת בישראל 2014 סדר יום, שימושים ומגמות (עמ' 70-92). אריאל: המכון לחקר מדיה חדשים, חברה ופוליטיקה, אוניברסיטת אריאל בשומרון.

יום שני, 15 באוגוסט 2016

משקי בית ודתיות

יאיר אסף-שפירא

בכל שנה, ביום ירושלים, מפרסם מכון ירושלים לחקר ישראל את "השנתון הסטטיסטי לירושלים". השנתון הוא מקור הנתונים העיקרי על העיר, וככזה (גם) כותבי הבלוג הזה משתמשים בו באופן קבוע.
פעמים רבות, אנו בוחנים לעומק את נתוני האוכלוסייה (נפשות), אבל היום אני רוצה להפנות את המבט לנתונים אודות משקי בית. משק בית מוגדר כאדם או מספר אנשים החולקים דירת מגורים, ומקיימים תקציב הוצאות מזון משותף. בדרך כלל יכלול משק הבית רווק/ה, משפחה או שותפים. כשמנסים להעריך את הדרישה לדיור ולשירותים נוספים, נתוני משקי בית הם לפעמים חשובים יותר מנתוני נפשות.
בישראל ישנם 2.3 מיליון משקי בית, 210,100 מתוכם חיים בירושלים. חלקה של ירושלים מתוך משקי הבית בישראל נמוך יותר מחלקה באוכלוסיה (8.8% לעומת 10%), זאת בשל משקי בית גדולים יחסית בבירה (3.9 נפשות לעומת 3.3 בישראל). המאזן בין משקי בית יהודיים לערביים גם הוא שונה בהשוואה למאזן האוכלוסיות – משקי הבית היהודיים מהווים 71% מסך כל משקי הבית, לעומת 63% יהודים באוכלוסיה.
משק בית בירושלים הוא אולי גדול בממוצע, אולם עדיין, ב-38% ממשקי הבית בעיר יש אדם אחד או שניים. משקי בית אלה כוללים את הסטודנטים הרבים שיש בירושלים ומבוגרים-צעירים אחרים. 
בקרב משקי הבית היהודיים, נתון זה עולה ל-47%, או כמעט מחצית ממשקי הבית – מעט גבוה יותר מהנתון עבור משקי בית יהודיים בישראל (46%). אחוז כה גבוה של משקי בית קטנים מעלה את השאלה כיצד יתכן שגודלו הממוצע של משק בית בירושלים גדול מזה של משק בית בישראל. התשובה טמונה בשיעורם הגבוה של משקי בית המורכבים מ-7 נפשות ומעלה בירושלים (15% לעומת 5.9% בישראל).
החל משנה זו, הודות לשינויים בסקר כוח האדם של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, קיימים נתונים בנוגע להתפלגות של משקי בית לפי זהות דתית. בקרב משקי הבית היהודיים, 45% הם משקי בית חילוניים ומסורתיים, משקי בית "דתיים מאוד" וחרדיים מהווים 33% ומשקי בית דתיים מהווים 22%. 
בקרב משקי הבית הערביים, משקי בית מסורתיים וחילוניים מהווים 64% (רובם הצהירו שהם מסורתיים), ומשקי בית דתיים (כולל שיעור קטן מאוד של משקי בית שהם "מאוד דתיים") מהווים 36%.


תרגום: אלון קופרארד