יום ראשון, 20 באוגוסט 2017

קיבוץ בלב העיר

דפנה שמר

גבולות העיר ירושלים חוו שינוי משמעותי לפני 50 שנה, ביוני 1967. רבות נכתב על שינוי זה שהכניס לתחומה של העיר: אוכלוסייה, שטח והרבה שאלות משפטיות/ריבוניות.

אולם, בגבולותיה של ירושלים נערכו עוד מספר שינויים קטנים לאורך השנים, שהאחרון בהם, אושר בספטמבר 2016 ע"י שר הפנים אריה דרעי, שהוא הסמכות לשינוי גבולות בין רשויות מקומיות בישראל, בהתאם להמלצות ועדת הגבולות שעסקה בנושא שינוי הגבול בין קיבוץ רמת רחל לירושלים.

שינוי זה כלל העברת 280 דונם משטחי המטעים של קיבוץ רמת רחל לשטח ירושלים. השינוי עבר למרות ההתנגדויות של קיבוץ רמת רחל, מועצה אזורית מטה יהודה (שבתחומה נמצאת רמת רחל) ומשרד החקלאות (מטעמי הגידולים החקלאיים שבשטח זה). מי שלא התנגד היו הגופים הירוקים: החברה להגנת הטבע, וקואליציה ירושלים בת-קיימא. מקורם של שיקולי הגופים הירוקים שלא להתנגד לשינוי זה, קשור בתכנית ספדי.

אך מקומה של תכנית ספדי בסיפור הזה אינו רק בתיחום מאבקם של הגופים הירוקים. תכנית ספדי נוצרה על מנת לענות על הצרכים הדמוגרפים של ירושלים. במסגרת קידומה של התכנית ומתוך רצון למילוי מכסת עתודות הקרקע החסרות, החליטה שר הפנים (שהיה גם אז אריה דרעי) בהמלצת ועדת גבולות ב 1993 על תוספת של שטחים ממערב ירושלים: אזור רכס לבן, עמק הארזים והר חרת. בתוך החלטה זו נכנסו גם 320 דונם שהיו בתחומו של קיבוץ רמת רחל. שטח זה נמצא ממזרח לשכונות תלפיות וממערב לשכונת תלפיות מזרח.

קיבוץ רמת רחל הרוויח לאורך השנים מהחלטה זו, שכן הקרקע עודנה בבעלותו (בחכירה), כך נוצר מצב שבו השטח עבר מוניציפאלית לירושלים, אבל הבעלות נותרה של הקיבוץ. כתוצאה מכך גרף הקיבוץ רווחים נאים על מכירת והשכרת יחידות הדיור שנבנו בשטח זה.

הגופים הירוקים שינו לאורך השנים אסטרטגיה במאבקם לשמירה על שטחים פתוחים, ועברו להתמקדות בשמירה על שטחים שאינם נמצאים ברצף עירוני ושלהם ערכי טבע.

אומנם סוכם ב 1993 לגביי שטח רמת רחל שלא יחולו שינויים נוספים בגריעת שטחה. אולם מבחינה עירונית נראה כי כיום גריעת שטח נוסף מתחום הקיבוץ היא אופציה הגיונית, יותר מאשר החלופות שהוצעו לה, לכן גם הגופים הירוקים לא הביעו התנגדות.

רמת רחל הינה מובלעת בתוך גבולות ירושלים שנוצרו ב 1967, קיבוץ בעיר. כפי שראינו בסקירה הקצרה הזו למיקום זה השלכות לחיוב ולשלילה.

יום רביעי, 2 באוגוסט 2017

הרמת מסך

אלון קופרארד

תאטרון החאן הוא התאטרון העירוני הירושלמי. בשנת 2015 ביקרו בו 66,608 צופים בתשלום שצפו ב-16 הפקות. זהו תאטרון עירוני קטן יחסית לתאטראות העירוניים האחרים בישראל: תאטרון חיפה הציג 22 הפקות בפני 126,611 צופים בתשלום. תאטרון באר-שבע הציג 14 הפקות בפני 154,512 צופים בתשלום והתאטרון הקאמרי של תל אביב הציג 41 הפקות בפני 844,151 צופים בתשלום.

למעט תאטרון הקאמרי, שבשנת 2015 היו לו 1,478 הרצות של הצגות, היקף ההרצות בתאטראות האחרים דומה – החאן עם 302 הרצות, חיפה עם 339, ובאר שבע עם 396. אם כך, נראה שהפער במספר הצופים בהצגות נובע מגודל אולם הבית שבו מציגים התאטראות ומספר ההצגות שהוצגו מחוץ לאולם הבית.

בבחינת הפיזור הגאוגרפי של ההרצות נוכל לראות שבחאן ובקאמרי רוב ההרצות (73% ו-72% בהתאמה) מתקיימות בעיר הבית. לעומת זאת, התאטראות העירוניים שנמצאים במרחק רב יותר ממרכז הארץ ובסיס הצופים שלהם בעיר הבית קטן יותר מבצעים אחוז נמוך יותר של הרצות בעירם – תאטרון חיפה הציג 54% מהרצותיו בחיפה והסביבה ותאטרון באר שבע הציג 46% בלבד מהרצותיו בבאר שבע והסביבה. 

מבין התאטראות שצוינו, אולמות הבית של החאן הם הקטנים ביותר – באולם הראשי יש 232 מקומות ובאולם הקטן 69 מושבים (סה"כ 301 מושבים). בתאטרון חיפה קיימים 3 אולמות – 160, 158 ו-767 מושבים (סה"כ 1085 מושבים), בתאטרון באר שבע, שאולם הבית שלו הוא המשכן לאמנויות הבמה בעיר, יש שני אולמות עם 430 ו-885 מושבים (סה"כ 1315 מושבים) ובתאטרון הקאמרי יש 4 אולמות עם 910, 414, 267 ו-156 מושבים (סה"כ 1,747 מושבים). מכאן ניתן לראות כי גם כאשר הצגה רצה בפני אולם מלא בחאן, מספר הצופים בה הוא כשליש ממספר הצופים בהצגה בתאטרון חיפה. שילוב של אולם קטן ומספר הרצות נמוך יחסית מחוץ לאולם הבית מסביר את מספר הצופים הנמוך.

אולם, מספר צופים נמוך אינו מעיד על דעת הקהל – הירושלמים מחבבים את התאטרון שלהם ולראיה בתאטרון החאן 42% מהצופים בתשלום השתמשו בכרטיס מנוי, לעומת 24% בבאר שבע ובקאמרי ו-19% בחיפה. כמו כן, אחוז נמוך יחסית של צופים במסגרת הרצות שנמכרו למוסדות מצביע על כך שהירושלמים באים לחאן מתוך בחירה (בחאן 48% מהצופים בתשלום צפו במסגרת הצגות שנמכרו למוסדות, לעומת 64% בקאמרי, 66% בחיפה ו-72% בבאר שבע).



מקורות: פיל"ת, אתרי התאטראות

יום ראשון, 23 ביולי 2017

מסך הכסף

עומר יניב

בשנת 2008 החל לפעול בירושלים המיזם לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים, אשר תפקידו לעודד הפקת יצירות אודיו-ויזואליות המתמקדות בעיר, כמו גם הרחבת אפשרויות התעסוקה עבור אנשי התעשייה הירושלמים. מפעילי המיזם מסייעים ליוצרים מקומיים ובין-לאומיים בהפקת יצירות קולנוע וטלוויזיה, בדומה לגופי מימון וקרנות קולנוע בערים ובמדינות נוספות בעולם, אשר מצאו כי הפקה של סרטים וסדרות בעידודן מסייעות לתדמית המקום, לעידוד קיומה של חברה יוצרת ומיצוב המקום כיעד תיירותי. בנוסף, הפקת סרטים וסדרות בירושלים מסייעת במתן תעסוקה במעגל שני של משרות, בהעסקה של נהגים, שירותי קייטרינג, השכרת חדרי מלון ועוד.

בין השנים 2016-2010 תמך המיזם בהפקתן של 8 סדרות טלוויזיה ו-48 סרטים, מתוכם הפקות בין-לאומית (ביניהן ניתן לציין את "סיפור על אהבה וחושך" בבימויה של נטלי פורטמן ו-"נורמן", בכיכובו של ריצ'רד גיר) וסרטי אנימציה, המופקים בסטודיו אנימציה שנפתח לפני מספר שנים בעיר. המיזם מסייע ליוצרים באמצעות החזר חלק מעלויות ההפקה, הדרכה בשלבים הבירוקרטים השונים, מציאת אתרי צילום אפשריים, קישור לאנשי התעשייה הפועלים בעיר וכיו"ב. בין הסרטים המצליחים ביותר בקרב הצופים בישראל, שהופקו בתמיכת המיזם לקולנוע וטלוויזיה בשנים אלו, ניתן למנות את הסרט "הערת שוליים" של יוסף סידר, משנת 2011, בו צפו כ-290 אלף צופים בישראל, הכנסותיו עמדו על 10.3 מיליון ש"ח מהקרנות בבתי-קולנוע והוא היה אף מועמד לפרס האוסקר לסרט הזר. אחריו מגיע "בית-לחם" (יובל אדלר, 2013), בו צפו כ-165 אלף צופים (הכנסות של 6.3 מיליון ש"ח), "לצוד פילים" (רשף לוי, 2013) עם 164 אלף צופים והכנסות של 4.9 מיליון ש"ח, ו-"המילים הטובות" (שמי זרחין, 2015) עם 150 אלף צופים בישראל והכנסות של 4.4 מיליון ש"ח. 



יום ראשון, 16 ביולי 2017

משתכן יקר

דפנה שמר

אחת מההשלכות של מחאת הדיור הייתה שממשלות ישראל האחרונות, ובפרט שר האוצר הנוכחי, עסקו בנושא הורדת מחירי הדיור. כרגע נראה שאנחנו עדיין בבעיה, כאשר מספר המשכורות הנדרש לרכישת דירה בישראל, לפי נתוני משרד הבינוי והשיכון, הוא 146 משכורות (נתונים למחצית שנת 2015), בעוד שבשנת 2009 נדרשו 116 משכורות.

פרויקט מחיר למשתכן נולד על-מנת לענות על מצוקת הדיור הגוברת בישראל. נכון לדצמבר 2016 ישנן כ-7,600 דירות שהוגרלו במסגרת מחיר למשתכן. בירושלים הוגרלו 501 דירות, וישנן 407 דירות שמכרזים אליהן עומדים להיפתח. הדירות שהוצעו עד כה (501 דירות) מהוות 18% מהממוצע השנתי של התחלות הבנייה בירושלים בחומש האחרון. הדירות שהוצעו עד כה במסגרת מחיר למשתכן, היו ברובן בשכונת רמת שלמה (86% מהדירות) והשאר בשכונת פסגת זאב. הגודל הממוצע של דירה עומד על 116 מ"ר, שטח גדול ביחס לשטח דירה ממוצע בירושלים בשנת 2016, שעמד על 81 מ"ר.
כבר הוזכר בתקשורת שהדירות במחיר למשתכן גדולות יותר מהנהוג, וכך גם בירושלים: 40% מהדירות שהוצעו במחיר למשתכן הן בעלות 5 חדרים ו 35% מהדירות הן בנות 4.5-4 חדרים, מנתוני התחלות הבנייה בירושלים שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עולה שרק 20% מהדירות הנבנות בירושלים ב 2016 הן בעלות 5 חדרים.

מחירי הדירות של הפרויקטים שעברו הגרלה מתפרסמים באתר משרד הבינוי והשיכון , והם, כמובטח, נמוכים ממחירי הדירות בשכונות הרלוונטיות. כך, מ"ר בדירה בפרויקט מחיר למשתכן ברמת שלמה יעלה 12,900 ש"ח, בעוד מ"ר בדירה בכלל שכונת רמת שלמה יעלה, לפי אתר "מדלן" 19,700 ש"ח, הבדל של 54% למ"ר. כמובן שיש להתייחס למיקום הדירה, שכן הדירות במחיר למשתכן נבנות בשולי שכונת רמת שלמה.

בפסגת זאב, המחיר בפרויקט מחיר למשתכן הינו 9,500 ש"ח למ"ר, בעוד בפסגת זאב המחיר הינו 16,200 ₪ למ"ר, הבדל של 69% למ"ר.

 ישנם מקומות שמורים בפרויקט מחיר למשתכן ל"בני המקום". 38% מהזוכים במכרז מחיר למשתכן בירושלים, הם ירושלמים. 22% מזוכי המכרזים בירושלים הם ממחוז תל אביב, ו 20% נוספים הם ממחוז המרכז, חלק קטן יחסית של הזוכים מגיע מסביבות ירושלים: 4% ממחוז ירושלים (לא כולל העיר), ו-8% מאזור יו"ש.
המכרזים הבאים צפויים להיפתח בגילה ובמלחה, והם ממשיכים את המגמה של שימוש במגרשים פריפראלים זמינים לביצוע תכנית זו. לצד האטרקטיביות של המחיר והיותה של הדירה "חדשה מהניילון" מיקומי הדירות פחות אטרקטיבים בהיבטים של תחבורה ציבורית ומכאן גם תעסוקה.


יום שני, 10 ביולי 2017

על מי אני מדבר כשאני מדבר על ריצה


יאיר אסף-שפירא

ביום שישי, 17 במרץ, התעוררתי לבוקר קריר, עם שקט שיצר אווירה חגיגית. לא נשמעו כמעט מכוניות, מפני שכבישים רבים היו סגורים לרגל "מרתון ירושלים". כנראה שעבור חלק מתושבי העיר אותו בוקר שישי לא היה מוצלח במיוחד בשל הקושי לבצע קניות וסידורים, אבל משפחתי ואני צעדנו לעבר קו הזינוק בשמחה.

לפי הודעת העירייה, האירוע כולו כלל יותר מ-30,000 רצים ורצות. לפי אתר המרתון, כ-17,000 מהם השתתפו במקצים התחרותיים ל-5, 10, 21, ו-42 קילומטרים. מגוון הגילים היה גדול, וגם בגילאי 70 ומעלה נרשמו כ-140 רצים, רובם במקצה ל-10 ק"מ. בקרב הצעירים מתחת גיל 15 נרשמו קרוב ל-1,000 רצים, כ-900 מהם במקצה ל-5 ק"מ. בין הרצים היו אם כך ילדים, מבוגרים, וכל המגוון שביניהם, אך קבוצת הגיל הגדולה ביותר, שמנתה 3,500 רצים, הייתה בני 15-19. בין הרצים ניתן היה לזהותם בקלות – תלמידי תיכון, חיילים, וצעירים רבים מחו"ל. יתר קבוצות הגיל מנו פחות מ-2,000 רצים כל אחת.

גברים היו 63% מהרצים בכלל המקצים התחרותיים, כאשר אחוז הנשים היה הגבוה ביותר במקצים ל-5 ק"מ (49%) ול-10 ק"מ (42%).

המקצה הפופולרי ביותר מבין התחרותיים היה מקצה ה-10 ק"מ. לריצה זו זינקו 8,000 רצים ורצות. מרחק זה היה פופולרי במיוחד בקרב בני 15-19, כאשר יותר מ-2,200 מהם רצו בו. מקצה זה מתאפיין, אם כן, בגילים צעירים, אך מה עם המקצים הארוכים יותר?

מסתבר שאל המרחקים הארוכים יותר, המצריכים גם חוסן נפשי רב, נמשכים דווקא הרצים המבוגרים יותר. קבוצות הגיל הגדולות ביותר הן בריצת 21 ק"מ והן בריצת המרתון היו של בני 40-44, ושל בני 45-49. מכל אחת משתי קבוצות אלו, השתתפו כ-800 רצות ורצים למרחק 21 ק"מ, ועוד כ-270 למרחק 42 קילומטרים.
הריצה עם משפחתי (4 נפשות ב-4 קבוצות גיל שונות) ועם עוד אלפי רצים ברחובות העיר הייתה גם השנה חוויה מצויינת. 





יום ראשון, 25 ביוני 2017

הגודל כן קובע

ליאור רגב
מכון ירושלים למחקרי מדיניות jerusaleminstitute.org.il

לפני מספר חודשים נחתו בתיבות הדואר הודעות תשלום הארנונה לשנת 2017. ליד סכום התשלום נוכל למצוא את גודל הדירה שלנו, לפחות כפי שמופיע ברישומי העירייה.

מס הארנונה הוא אחד ממקורות ההכנסה העיקריים של רשויות מקומיות בישראל, המאפשר להם לספק מגוון של שירותים לתושבים. יחד עם גודל הנכס, תעריפי הארנונה נקבעים לפי השימוש בו, למשל, מגורים, מסחר, שירותים ועוד. בירושלים קיימים ארבעה אזורי ארנונה, ולכל אחד מהם תעריף שונה לתשלום למ"ר.

כמגמה כללית, לאורך השנים חל בישראל גידול מתמשך בגודל הדירות. אם פעם הסתפקנו בדירת שיכון מתפוררת, בה ישנו שלושה ילדים בחדר, היום כל זאטוט דורש את מקומו. בנוסף, סלון האורחים נוסד והתמתח, ולמה להסתפק בחדר שירותים ומקלחת אחד, אם אפשר שניים? מעניין לראות את ההדים של מגמה זו בתכנון הישראלי בירושלים. 

בנייני מגורים שנבנו בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 הציעו דירות קטנות יחסית. שעת הצורך חייבה שיכון של מאות אלפי עולים, והתקציב היה דל. נכון לשנת 2015, גודלן של 56% מהדירות בקריית יובל, 34% בקריית מנחם ועיר גנים, ו- 43% בקטמונים (א'-ט') היה פחות מ-60 מטר רבוע.

עשור לאחר מכן, בשנות ה-70 וה-80 קמו שכונות הלוויין הגדולות, שתוכננו מראש עם דירות גדולות יותר. בשנת 2015 הגודל של כ- 54% מהדירות בגבעה הצרפתית, 55% מהדירות בגילה, ו-57% מהדירות בנווה יעקב היו בין 61 ל- 100 מטר רבוע. ברמת אשכול, שכונה נוספת שקמה באותה תקופה כ- 60% מהדירות היו בגודל הזה. מעניין לציין שבין השכונות שקמו בשנים אלו קיימת שונות בגדלי הדירות, מתוך רצון של המתכננים לפנות לקהלי יעד מגוונים. 41% מהדירות בנווה יעקב ו-40% מהדירות ברמת אשכול הן בגודל של 61-80 מ"ר, ואילו בגבעה הצרפתית רק 20% מהדירות הן בגודל הזה.

בקפיצה אל שנות ה-90 וה-2000, מגמת ההתרחבות בגדלי הדירה המשיכה ללא הפרעה. בשתי שכונות שנבנו בשנים אלו, רמת שלמה והר חומה, רוב הדירות הן מעל לגודל של 80 מטר רבוע (82% ו-74% בהתאמה). לשם השוואה, רק 3% מהדירות ברמת שלמה, ו- 2% מהדירות בהר חומה קטנות מ-60 מ"ר.

וכיצד יראו הדירות בעשורים הבאים?



יום חמישי, 4 במאי 2017

יחס מועסקים:תושבים

יאיר אסף-שפירא
מכון ירושלים למחקרי מדיניות   www.jerusaleminstitute.org.il

בשנת 2015 עבדו בירושלים 321,000 איש ואשה. למרות שירושלים היא העיר הגדולה במדינה מבחינת מספר התושבים, מספר המועסקים בה היה נמוך ממספר המועסקים בתל-אביב – יפו, שעמד באותה שנה על 406,700. בחיפה הועסקו 176,600, והמספר הכולל של המועסקים בישראל היה 3,643,800.
מועסקים העובדים בעיר יוצרים כוח כלכלי עבור העיר – מקומות העבודה משלמים ארנונה גבוהה יחסית, המועסקים עצמם צורכים שירותים, כגון תרבות, מסחר ואפילו חנייה, מוציאים בעיר כסף, ובכך יוצרים למעשה תעסוקה נוספת. גם בנייתם של המבנים המאכלסים את מקומות העבודה מלווה בהיטלים המכניסים כסף לקופת העיר.
האם ניתן לומר, אפוא, כי הכוח הכלכלי אותו מכניסים המועסקים לירושלים נמוך מזה שמכניסים המועסקים בתל-אביב – יפו וגבוה מזה שבחיפה? לא בהכרח – מפני שמספר התושבים המתגוררים בירושלים גבוה פי שניים מהמספר בתל אביב, ופי שלושה מהמספר בחיפה, כלומר שהכוח הכלכלי המגיע ממקומות העבודה, נועד לאספקת שירותים למספר גדול הרבה יותר של תושבים. על-מנת לנסות לבחון את הכוח הכלכלי המגיע לעיר ממקומות העבודה, ביחס לגודל האוכלוסייה, חישבנו את היחס בין המועסקים העובדים בעיר (לא כולם בהכרח מתגוררים בה) לבין תושבי העיר.
היחס מועסקים:תושבים בירושלים עומד על 374 מועסקים העובדים בעיר, לכל 1,000 תושבים המתגוררים בה. היחס נמוך משמעותית מזה שבתל-אביב – יפו (947) ובחיפה (635) המהוות אבן שואבת למועסקים מאזור מטרופוליני גדול וצפוף. מבין הערים הגדולות הנוספות, היחס בירושלים גבוה מזה שבראשון לציון (362) ובאשדוד (333), אך נמוך מזה שבפתח תקווה (522), בבאר-שבע (445), ובנתניה (405).
בירושלים נובע היחס הנמוך מקבוצות אוכלוסייה המשתתפות בכוח העבודה בשיעורים נמוכים יחסית, ממיעוט יחסי של מקומות עבודה בעיר, ומקושי למשוך מועסקים לעבוד בה. עם זאת, ניכר שמאז שנת 2010 ישנה עלייה ביחס מועסקים:תושבים בירושלים. היחס, שבשנים 1995, 2000, ו-2005 עמד על 332, 329, ו-331 בהתאמה, עלה ל-343 בשנת 2010, וכאמור, ל-374 בשנת 2015. כידוע, היקף האוכלוסייה בירושלים לא יורד, והיחס עולה הודות לפיתוח מקומות עבודה בקצב העולה על קצב גידול האוכלוסייה.


יום שלישי, 25 באפריל 2017

!It Belongs in a Museum

עומר יניב
מכון ירושלים למחקרי מדיניות jerusaleminstitute.org.il

ירושלים היא עיר של מוזיאונים. בעבר, ממצאים ארכיאולוגיים שנמצאו בירושלים הוצגו בחללי תצוגה קטנים, בעיקר בכנסיות ובמנזרים בעיר העתיקה עד שבשנת 1938 הוקם מחוץ לחומות העיר העתיקה מוזיאון רוקפלר לארכיאולוגיה. לאחר קום המדינה נפתחו מוסדות תרבות בעיר, ביניהם מוזיאונים דוגמת מוזיאון ישראל בשנת 1965, המוזיאון לאמנות האסלאם בשנת 1974 ומוזיאון ארצות המקרא ומוזיאון המדע, שהוקמו בשנת 1992. לצידם נפתחו לאורך השנים מוזיאונים נוספים בבניינים קיימים, דוגמת מוזיאון מגדל דוד, מוזיאון הטבע או מוזיאון חצר היישוב הישן. בעתיד הקרוב מיועדים להיפתח בירושלים מוזיאונים נוספים במתחם "קריית המוזיאונים", שהוקמה בסביבותיו של מוזיאון ישראל כאשר בשנים הקרובות ייפתחו בסמוך הקריה הלאומית לארכיאולוגיה והספרייה הלאומית.
לא בכדי מוזיאון ישראל, המוזיאון הלאומי, הוא המוזיאון הפופולארי בירושלים. במוזיאון ישראל הוצגו, נכון לשנת 2015, מעל ל-290 אלף פריטי אוספים ב-34 תערוכות שונות. וביקרו בו כ-730 אלף אנשים. מוזיאונים נוספים אשר מושכים מבקרים בירושלים הם מוזיאון המדע ע"ש בלומפילד אותו פקדו בשנת 2015 כ-291 אלף מבקרים, מוזיאון מגדל דוד, אליו הגיעו בשנה זו כ-266 אלף מבקרים, ומוזיאון ארצות המקרא עם 228 אלף מבקרים. נכון לשנת 2013, כ-37% מהמבקרים במוזיאונים המוכרים בישראל עשו זאת במוזיאון בעיר ירושלים. מדובר ביותר מ-1.63 מיליון מבקרים אשר פקדו את המוזיאונים בעיר, לעומת כ- 1.07 מיליון מבקרים במוזיאונים בגוש-דן ( 24% מכלל המבקרים במוזיאונים בישראל), ו-530 אלף מבקרים במוזיאונים שבחיפה וסביבותיה (12% מכלל המבקרים). 


מקורות: פילת / מכון ירושלים למחקרי מדיניות

יום רביעי, 5 באפריל 2017

מי הגשם שמשלמים בעד עצמם

מימי קפלן
מכון ירושלים למחקרי מדיניות - מרכז מילקן לחדשנות
 jerusaleminstitute.org.il

על גג בניין בית ספר שגודלו 1,000 מטרים רבועים, מי גשמים יורדים וזורמים מטה לתוך מרזבים בהיקפי המבנה. דרך המרזבים מי הגשמים מגיעים לתוך מאגר מים גדול באמצעות הגרביטציה או בעזרת משאבות משנה. המאגר מחובר לשירותים של בית הספר באמצעות צינור נפרד על מנת למנוע חיבור צולב עם המים העירוניים. מתג לחץ מופעל רק בעת הדחת האסלות וגורם למי הגשמים לזרום ולמלא את האסלה. באמצעות הצינורות, המשאבות והמאגר, המערכת לוכדת מי גשמים ומאפשרת להשתמש במשאב טבעי יקר ערך זה. 

זהו המודל של מערכת לאגירת מי גשמים שהחברה של אמיר יחיאלי, "יבול מים",  הקימה עד כה ב-150 בתי ספר בישראל. לאחר שנבנו, המערכות משמשות ככלי חינוכי בבתי הספר, כדי ללמד את התלמידים מושגים באגירה ושימור של מים, ושיטות מחקר כמו איסוף נתונים ואריתמטיקה. על אף שנותני חסות רבים, מקומיים ובינלאומיים (כגון הקרן הקיימת לישראל, רוטרי אינטרנשיונל וקרן ירושלים) מעורבים בהקמת מערכות האגירה, המערכות הן בנות קיימא כהשקעה כלכלית וסביבתית בזכות עצמן.

למערכת המתוארת לעיל יש פוטנציאל איסוף של כ-429 מטר מעוקב מדי שנה, או 2,681 אמבטיות מלאות מים, בהתחשב בכמות המשקעים הממוצעת בירושלים. הכמות בפועל של מי גשמים הנעים מהגג לשירותים תלויה בכמות המשקעים הכוללת, בפיזור המשקעים, בכושר האחסון של המערכת ובמספר תאי השירותים המחוברים אליה. אלו הם 429 מטרים מעוקבים של מי גשמים שלא יגררו עלויות אנרגטיות של טיפול ושאיבה, וכן יחסכו את העלות הכספית הישירה של 9.95 ש"ח (כולל מע"מ) למ"ק, אשר מגיעה ל-4,269 ש"ח בשנה, בהתבסס על תעריף מים למבני ציבור.


העלות הממוצעת של מערכת איסוף צנועה של מי גשמים לגג בית ספר בירושלים היא 30,000 ₪, כאשר עלויות התפעול והתחזוקה הינן זניחות. עלות זו יכולה להיות משולמת במספר דרכים, אשר כולן מניחות שימוש בכל 429 המטרים המעוקבים, וכי סכום כסף ישוריין עבור תיקונים. ראשית, ארגון פילנתרופי יכול לשלם את מלוא עלות ההון. שנית, ניתן ליצור שותפות ציבורית-פרטית בין בית ספר, עירייה וחברת התקנה פרטית על מנת לממן ולבנות את הפרויקט. את עלות ההון הראשונית ניתן לפצל בין שלושת השותפים, ואת העלויות שמשלמים שני האחרים יוכל בית הספר להחזיר לאורך זמן באמצעות אחוז מסוים מהעלויות הנמנעות, עליו יתקיים משא ומתן. שלישית, שליש מעלות ההון ניתן לגייס מתוך הקהילה המקומית של בית הספר, ואת שני השלישים הנותרים לממן על ידי הלוואה ל-5 שנים שבית הספר לוקח מבנק מסחרי (במחירי הלוואה בשוק). רביעית, העירייה יכולה לקחת הלוואה ל-5 שנים (במחירי הלוואה בשוק) מהממשלה על מנת לשלם עבור הקמת מערכות איסוף מי גשמים. 
הקצב בו מערכות איסוף מי גשמים שגודלן 1,000 מטר מרובע מחזירות 30,000 ₪, עלות ההשקעה במערכת, מתואר בגרף. בירושלים יש כ -896,112 מ"ר של שטחי גג במבני ציבור, אשר מניבים פוטנציאל לחיסכון במים של 384,253 מ"ק בשנה. הגדלת מספר המערכות ללכידת מי גשמים על גגות ירושלים באמצעות כל אחד מארבעת המנגנונים הפיננסיים הללו תוביל את העיר לחסכון מתמשך במים, אנרגיה וכסף.


תרגום: אראלה גנן ואלון קופרארד


יום שני, 27 במרץ 2017

מיצוי זכויות

דפנה שמר
מכון ירושלים למחקרי מדיניות http://jerusaleminstitute.org.il

הארנונה בירושלים יקרה במיוחד, הכי יקרה בישראל. בשנת 2014, היה סכום חיוב הארנונה בירושלים 1,173,000,000 ₪ על 212,000 יחידות דיור. ההנחות בארנונה היוו 26% מסכום חיוב הארנונה, ו 40% מההנחות בארנונה ניתנו לתושבים משכונות בירושלים בהן המעמד הסוציו אקונומי נמוך (סוציו אקונומי  5-2, כאשר 20 הוא מעמד סוציו אקונומי הגבוה ביותר, לפי מפקד 2008)
בדיקת האזורים בירושלים בהם המעמד הסוציו אקונומי נמוך, מעלה תמונה מעניינת באשר למיצוי הזכויות של תושבי מזרח ומערב העיר. אזורים אלו מובחנים גיאוגרפית וחברתית כאזורים בהם גרים חרדים (במערב העיר) וכאזורים בהם גרים פלסטינים (במזרח העיר). 
במערב ירושלים רוב (72%) הנכסים השייכים לדיירים במעמד סוציו אקונומי נמוך הם במעמד 4 ו 5, בעוד שבמזרח ירושלים רק (49%) מהנכסים שייכים לדיירים במעמד סוציו אקונומי 4 ו 5.
בהתבסס על ההנחה שאנשים ממעמד סוציו אקונומי זהה יקבלו הנחה זהה בארנונה מטעמי הכנסה, נבדקו אזורים במעמד סוציו אקונומי נמוך במערב העיר ובמזרח העיר. נבדק כמה הנחות מטעמי הכנסה התקבלו בשכונה, מתוך הדירות בשכונה. עלה כי אחוז ההנחות בארנונה מטעם הכנסה מתוך הדירות במערב העיר (39%) גבוה ממזרח העיר (26%). לשם השוואה באזורים בהם המעמד הסוציו אקונומי גבוה (19-15) ניתנת הנחה מטעם הכנסה על 6%  מהדירות בשכונות במעמד סוציו אקונומי גבוה.
גם במזרח וגם במערב ירושלים ישנה ירידה באחוז ההנחה שהתקבל על הכנסה ככול שעולים בדירוג הסוציו אקונומי של השכונות, בשכונות מזרח ירושלים  במעמד סוציו אקונומי 2 התקבלה הנחה על 27% מהדירות, במערב ירושלים במעמד סוציו אקונומי 2 ההנחה עומדת על 42% מהדירות. בשכונות מזרח ירושלים במעמד סוציו אקונומי 5 התקבלה הנחה על 15% מהדירות, במערב ירושלים 35% הנחה. 
כאשר נבדקת גביית הארנונה מהחיוב נטו, החיוב ללא ההנחות, בקרב מעמד סוציו אקונומי נמוך עולה כי במזרח העיר אחוזי הגבייה (72%) נמוכים ממערב העיר (85%), גם כאן ככול שעולים במעמד הסוציו אקונומי מ 2 ל 5, ישנה עלייה בגביית הארנונה. במעמד סוציו אקונומי גבוה (19-15) ישנם אחוזי גבייה גבוהים – 96%.
ניתן לסכם ולהגיד שבעלי הדירות במערב העיר ממצים את הזכויות שלהם מהארנונה טוב יותר מתושבי מזרח העיר,  ייתכן שכתוצאה מכך גביית הארנונה במערב העיר יעילה יותר מאשר במזרח העיר.