יום שישי, 6 באפריל 2018

גם שם אהיה לבד?


אראלה גנן

הסקר החברתי של הלמ"ס לשנת 2016, הציג למשיבים לו את השאלה הבאה: "האם יש מצבים בהם את.ה מרגיש.ה בדידות?". בעת הכנת הטור השבועי, נתקלתי בשאלה הזו, ותהיתי – האם אני הייתי משיבה בכנות לשאלה כזו? ועוד של סקר מטעם המדינה? מה מארבע האפשרויות (לעיתים קרובות; לפעמים, מידי פעם; לעיתים רחוקות; אף פעם לא) הייתי מסמנת? אני לא בטוחה, אבל בינתיים, הנה מה שהנתונים הקיימים מגלים לנו.

גברים תל אביבים בודדים יותר מגברים ירושלמים, נשים ירושלמיות בודדות יותר מנשים תל אביביות:
6.7% מהגברים התל אביביים חשים בדידות לעיתים קרובות, לעומת 3.7% מהגברים הירושלמים. 
6.66% מהנשים הירושלמיות חשות בדידות לעיתים קרובות, לעומת 5.94% מהנשים התל אביביות. 

כאשר מקבצים את התשובות, פערי הבדידות לפי מגדר ולפי עיר מיטשטשים- כ-21% מהגברים הירושלמים בודדים לעיתים קרובות או מידי פעם, בדומה לכ-23% מהגברים התל אביבים. עם זאת, מתגלה כי באופן כללי נשים חשות יותר בדידות מגברים.  כ-80 אלף ירושלמיות (31%), וכ- 44 אלף תל אביביות (26%), מרגישות בודדות לעיתים קרובות או מידי פעם. המצב בחיפה לא הרבה יותר שמח: 20.5 אלף מהחיפאים (21%) בודדים לעיתים קרובות או מידי פעם, לעומת כ-30 אלף חיפאיות (27%). 

למה ניתן לקשור את תחושות הבדידות בקרב הירושלמים? 

אני הנחתי שתהיה התאמה בין מידת הבדידות לטיב הקשרים המשפחתיים. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אכן בוחנת זאת, והיא שואלת: האם אתה מרוצה מהקשר שלך עם בני משפחתך? על התשובות שמביעות אי שביעות רצון או אי שביעות רצון מוחלטת, לא היו מספיק משיבים ועל כן טעות הדגימה לא מאפשרת להציג את הנתונים, ולי לא ניתנת האפשרות לאשש או לפסול את ההנחה שלי. עם זאת, 21% הירושלמים המעידים על תחושת בדידות תכופה, מורכבים מ -6.3% שהינם "מאד מרוצים" מקשריהם המשפחתיים, ו 14% שהינם "מרוצים" בלבד. בקרב 31% מהירושלמיות החשות בדידות פה ושם, 8% "מרוצות מאד" ומחוברות למשפחותיהן, ואילו 20% "מרוצות" בלבד. 

ומה לגבי המצב המשפחתי של המשיבים? 

אין מספיק נתוני מצב משפחתי אודות אלו שדיווחו על תחושת בדידות "לעיתים קרובות". עם זאת, מקרב כ-17% ירושלמים שהם בודדים "מידי פעם", כ-12% נשואים, וכ 5% רווקים. מקרב כ- 24.4% ירושלמיות הבודדות מידי פעם,  כ-15% נשואות, וכ- 5.4% רווקות. 

ואולי, אחרי כל זה, אפשר לסכם ולהסיק שתחושת בדידות היא חלק מסל תחושות הקיום האנושי, וטבעי לחוש אותה כמו כל תחושה אחרת. ואם אתם בכל זאת מרגישים מוצפים מידי – אל תישארו עם זה- חפשו עזרה. 

יום שישי, 30 במרץ 2018

מלאי תכנוני למגורים

יאיר אסף-שפירא

על מנת לבנות דירות יש צורך בתכנון. כאשר יש מחסור בדירות עולה השאלה האם המחסור מקורו בתכנון בהיקף נמוך מדי, או שקצב הבנייה איטי מדי, והיא אינה מצליחה להדביק את קצב התכנון. דיון זה עומד בבסיס הויכוח על עתיד הותמ"ל – הועדה הארצית לתכנון ולבנייה של מתחמים מועדפים לדיור. בעקבות החלטת ממשלה שקבעה זאת, מינהל התכנון ורשות מקרקעי ישראל מנגישים לציבור דרך אתר data.gov.il מאגר הכולל את כלל יחידות הדיור (דירות) הקיימות "על הנייר" בתכניות בשלבי תכנון שונים. מאגר זה הוא המלאי התכנוני למגורים. ניסינו לבחון מה היקף יחידות הדיור הנמצאות בתכנון בירושלים.

המלאי התכנוני של כלל יחידות הדיור בישראל עומד על 436,700 יחידות דיור, מתוכן 8,900 (2%) בירושלים. הערים בהן המלאי התכנוני הוא הגדול ביותר אינן הערים הגדולות המהוות את גרעיני המטרופולינים – באלו "נגמר המקום" לבנות – אלא בעיקר ערים בינוניות כמו אשקלון, בה עומד מלאי יחידות הדיור המתוכננות על 27,800, קרית אתא (21,400), ולוד (15,900). מלאי הדירות בחיפה ובתל אביב נמוך מבירושלים, ומונה 6,500 ו-3,900 יחידות דיור בהתאמה. מתוך מלאי הדירות בירושלים, 3,400 דירות (38%) נמצאות בתכניות מאושרות, והיתר בשלבי תכנון מוקדמים יותר.

האם הבנייה בערים הגדולות תדעך לאחר שיתממש המלאי הקיים? לא בהכרח. המלאי התכנוני בנתונים אלו אינו כולל תכניות להתחדשות עירונית, ולא את תכניות תמ"א 38, שכפי שהראינו בטור זה רק בהן קיימות עוד 3,550 יחידות דיור פוטנציאליות בירושלים. נראה שהתחדשות עירונית, כלומר ציפוף של המרקם הבנוי הקיים, הוא האופציה העיקרית לפיתוח בעיר.

מלבד זאת, חלק גדול מהתושבים שיתגוררו בדירות שייבנו, יגיעו אל המרכזים המטרופוליניים לצרכי עבודה, לימודים, בילוי וכולי. כאשר בוחנים את מלאי המגורים בצורה מטרופולינית, נראה שרוב הדירות במלאי התכנוני בישראל (57% מכלל היחידות במאגר) נמצאות בארבע המטרופולינים. נראה שלערים המטרופוליניות מובטח אפוא עורף גדל ומתפתח, אך בעוד שבמטרופולין תל אביב קיימות 107,100 דירות במלאי, במטרופולין ירושלים קיימות רק 27,800. זאת ועוד – במטרופולינים חיפה וירושלים נמצאות פחות מ-60% מהיחידות במלאי, בשלב תכנוני מתקדם יחסית (אישור או הפקדה להתנגדויות), בעוד שבמטרופולינים תל אביב ובאר שבע, יותר מ-70% מהיחידות נמצאות בשלבים מתקדמים אלו. 

יום שישי, 23 במרץ 2018

נשים בהייטק


שחר בר

תעשיית ההייטק מזוהה כמנוע צמיחה חשוב של המשק הישראלי, ובשנים האחרונות אנו עדים לצמיחה משמעותית של תעשייה זו בירושלים. מספר חברות ההיי-טק בעיר גדל בצורה רציפה החל משנת 2013, כאשר סה"כ חל גידול בשיעור של 52% במספרן, והתעשייה בירושלים מהווה כ-6%  מכלל תעשיית ההיי-טק הישראלית. בשנת 2017 חל גידול של כ-100 סטרטאפים בעיר, זאת בדומה לכל שנה בשלוש שנים האחרונות. נשאלת השאלה האם הגידול בתעשיית ההיי-טק הירושלמית אף מתבטא באחוז הנשים המועסקות בתחום? נראה שלא תמיד. 

84% מכלל חברות ההיי-טק בירושלים הן חברות קטנות המעסיקות עד 20 עובדים. אחוז הנשים מתוך כלל התעשייה בעיר עומד על 39% אך יש לזכור כי נשים לא פעם מועסקות בתפקידים אדמיניסטרטיביים ולא בתפקידים מקצועיים.  בחברות חדשות לעומת זאת, רק 29% מכלל המועסקים הן נשים, וההבדל נובע מהרכבן של החברות החדשות. חברות חדשות נוטות להעסיק עובדים בתפקידים מקצועיים בלבד, משום שאין להן צורך במחלקות תומכות, ולכן אחוז הנשים בהן נמוך יותר. כמו כן, נתונים מראים לנו שאחוזי הנשים היזמיות הם מזעריים, וניתן להניח אם כך שזוהי סיבה נוספת להבדל בין חברות חדשות לחברות ותיקות. מתוך הנשים שמועסקות בתעשיית ההייטק הירושלמית, 61% מועסקות בתפקידים מקצועיים. בחברות חדשות לעומת זאת, 71% מהנשים מועסקות בתפקידים מקצועיים- זאת בהתאם להרכבן של חברות חדשות. 

סך העובדים המועסקים בתעשיית ההיי טק הישראלית עלה בין 2013 ל-2016 מ-272.2 אלף ל-310.3 אלף, אך אחוז הנשים מתוך כלל המועסקים נשאר יציב ברוב אזורי ישראל. בתל אביב מהוות נשים כשליש מהמועסקים, וניתן לראות שלא היה שינוי משמעותי בשנים האחרונות. בירושלים לעומת זאת אנו עדים לשיפור בייצוג של נשים בתעשייה ההיי-טק כאשר בשנת 2016 עמד אחוז הנשים בהייטק על 39%, גידול של שלוש נקודות אחוז משנת 2013 (אז עמד השיעור על 36%). סקטור אחד בו נשים מהוות את מירב המועסקים הוא סקטור הביו-טק. מתוך כלל העובדים בחברות ביו-טק חדשות , 59% הן נשים.  הסבר אפשרי להבדל בין התעשיות הוא בחירתן של נשים ללמוד מקצועות הרלבנטיים לסקטור הביו-טק, כגון מדעי החיים, יותר מאשר מקצועות הרלבנטיים לשאר ענפי ההיי-טק, מדעי המחשב לדוגמא. 

יום שישי, 16 במרץ 2018

חשבון בנקים

יאיר אסף-שפירא

בעולם בו ניתן לבצע את רוב הפעולות הבנקאיות דרך האינטרנט, האם סניפי בנק הם תופעה הולכת ונעלמת? ניתן לשער כי עבור חלק גדֵל והולך מהאוכלוסייה אין כל צורך בסניף, אך לפי הדוחק בחלק מסניפי הבנקים, נראה שעדיין יש מי שצורך שם את השירות.

לפי נתוני הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל, בישראל פעילים כיום 1,294 סניפי בנקים, מתוכם 206 (16%) בתל אביב, 124 (10%) בירושלים, ו-69 (5%) בחיפה. בשנת 2017 נפתחו בישראל 15 סניפי בנק, ונסגרו 46 (כולל אחד מאלו שנפתחו באותה שנה), כך שהמאזן היה שלילי. יש לציין כי חלק מהסניפים המופיעים בנתונים אינם נקודות לקבלת שירות כללי, אלא בעלי התמחות כגון משכנתאות או השקעות, וחלקם אינם נותנים שירות כלל, כגון משרדי ההנהלות.

השוואת מספר הסניפים ביישוב לגודל האוכלוסייה בו, יוצרת מדד המבטא שילוב של איכות השירות הבנקאי לתושבי היישוב הנדרשים לסניף, ושל מרכזיוּת הישוב כמספק שירות לסביבותיו.

יום שישי, 9 במרץ 2018

אוכלוסיית יום

יאיר אסף-שפירא

לפי נתוני האוכלוסייה אותם מפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2016 התגוררו בירושלים 874,200 תושבים, בתל אביב כחצי מזה (435,900), ובחיפה כשליש מבירושלים (279,200 תושבים). אוכלוסייה זו היא האוכלוסייה הקבועה, אך בהיותן ערים מטרופוליניות, אוכלוסייתן של ערים אלו גדלה מדי בוקר, כאשר עשרות אלפי אנשים נכנסים לעיר לצרכי תעסוקה, לימודים ועוד. עיר מטרופולינית משמשת כמרכז עבור "ערי השינה" שמקיפות אותה, בעיקר עבור תעסוקה.
לפי נתוני סקר כוח אדם של הלמ"ס, העיר אליה נכנס המספר הרב ביותר של יוממים היא תל אביב. מספר המועסקים העובדים בתל אביב אך מתגוררים בערים אחרות הוא 257,000 – יותר מכל אוכלוסייתה של ראשון-לציון, העיר הרביעית בגודלה בישראל.

יום שישי, 2 במרץ 2018

להתראות אשפה אורגנית, שלום קומפוסט

ליאור רגב

במדינת ישראל הקטנה, אשפה היא בעיה גדולה. הפסולת הלא ממויינת שאנחנו משליכים לפח נאספת על ידי משאיות המשנעות אותה לתחנות מיון, ובסוף התהליך חלקה הגדול מועבר להטמנה. נסיעת המשאיות ברחובות הערים צורכת אנרגיה, יוצרת זיהום אוויר ועומסי תנועה, ואילו הפסולת המוטמנת תופסת שטחי קרקע רבים שיכולים לשמש למטרות טובות יותר. אחד הפתרונות להתמודד עם הררי הפסולת הוא הפרדה במקור.

בעשור האחרון הולכים וצצים בגינות ציבוריות, בחצרות של בניינים ובבתים פרטים בירושלים עוד ועוד קומפוסטרים. קומפוסטר הוא מיכל אליו ניתן להשליך פסולת אורגנית, כמו שאריות פירות וירקות ומזון צמחי אחר, המהווה כ- 40% ממשקל הפסולת הביתית. הפסולת מתפרקת במיכל ובתוצר ניתן להשתמש כדשן לגינות.

חלוקת המיכלים בירושלים החלה ביוזמה של תושבים משכונת בית הכרם שהתאגדו לעמותה בשנת 2008. בשנת 2012, פרויקט "מהפח ירוק" שאחראי על הסברה, מכירת המכלים, תפעול ותחזוקה של הקומפוסטרים, קיבל הכרה עירונית ותמיכה של מנהל קהילתי גינות העיר והעירייה. כיום, לפי נתוני מהפח ירוק שיונתן פליטמן, מנהל המיזם, מסר לנו, למעלה מ- 5,400 משקי בית ברחבי העיר עורכים שימוש כלשהו, תדיר או מזדמן, במיכלים.

יום שישי, 16 בפברואר 2018

אפליה

עומר יניב

בחברה מגוונת כמו החברה הישראלית, נצפה לראות כי לעיתים יעלו חיכוכים בין אנשים שונים על בסיס השוני החברתי בין הקבוצות אליהם הם משתייכים. לא אחת אנו רואים כי אנשים מופלים לרעה או לטובה בעקבות השתייכותם לקבוצה אתנית, דתית או מגדרית. בחינה של תוצאות הסקר החברתי שעורכת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מגלה כי היקף תושבי העיר ירושלים שהעידו שנתקלו באפליה גבוה כמעט בכל הקטגוריות (סוגי האפליה) לעומת אחוז הנשאלים בתל אביב-יפו, חיפה וכלל האוכלוסייה. 

קרוב ל-22% מהמשיבים המתגוררים בירושלים העידו כי נתקלו באפליה על בסיס הדת אליהם הם משתייכים, לעומת כ-9% בחיפה ובישראל וכ-7% בתל-אביב. גם לגבי אפליה על בסיס הלאום, השיב אחוז גבוה בהרבה של משיבים בירושלים (18%) לעומת חיפה (12%), ישראל (10%) ותל אביב-יפו (7%). 

אחת הסיבות המרכזיות להבדלים בין ירושלים לישראל ולערים האחרות, היא היותה של העיר בעלת אוכלוסייה רב-גונית יותר לעומתן. בירושלים מתגוררת אוכלוסייה גדולה של יהודים חרדים (כ-34% מהאוכלוסייה היהודית) ואוכלוסייה גדולה של מוסלמים (כ-36% מאוכלוסיית העיר הכוללת). מאותה בחינה, גם אחוז התושבים הערבים הגבוה בירושלים (37%) בהשוואה לישראל (21%), חיפה (11%) ותל אביב-יפו (4%) מסביר את האחוז הגבוה מהמשיבים שנתקלו בירושלים במקרים של אפליה על רקע לאום: בעוד שרק 8% מהמשיבים היהודים מירושלים ענו שהם נתקלו באפליה על רק הלאום שלהם, מעל ל-38% מהמשיבים הערבים העידו כי חוו אלפיה על רקע זה. סביר יהיה להניח, אם כך, שאחוז גבוה יותר מתושבי ירושלים ייתקל במקרים של אפליה על רקע דתי או לאומי לעומת כלל ישראל והערים האחרות, שם אחוז החרדים והערבים הוא נמוך יותר. למרות ההבדל הגדול באחוזים בין ירושלים לישראל ושתי הערים הגדולות הנוספות, בתחום האפליה על בסיס הלאום, גילו תוצאות הסקר כי מבין המשיבים אשר נשאלו באם הם נתקלו באפליה במהלך עבודתם, נמצא כי רק אחוז נמוך (3%) נתקלו באפליה על רקע השתייכות ללאום הן בירושלים והן בכלל ישראל. התחום היחיד בו נמצא בסקר כי תושבי ירושלים נתקלו באפליה פחות מאשר בתל אביב-יפו הייתה אפליה על בסיס גיל: כ-10% מתושבי תל אביב-יפו השיבו כי הם נתקלו באפליה על רקע זה, לעומת כ-8% מתושבי ירושלים, ו-7% מתושבי ישראל וחיפה. גם במקום העבודה נתקל אחוז גבוה יותר (6%) של תושבי תל אביב-יפו באפליה על רקע גילאי מאשר בירושלים (כ-4%). 


מקורות: 

יום שישי, 2 בפברואר 2018

שכונות גנים

שעיה רוזנבלום

כמות השטח בעיר המוקדש לפארקים, גינות ופינות ישיבה, מהווה אינדיקטור לרמת ההשקעה העירונית באיכות החיים של התושבים. לרוב, תושבים מעוניינים במגורים בסמוך לאזורים ירוקים שבהם ניתן להסתובב, לשבת ולשחק עם בני משפחה וחברים. בטור זה אסקור את גודל השטח המגונן (שהעירייה מתחזקת באופן פעיל) ביחס למספר התושבים הכולל.

ראשית, ביחס לערים תל אביב וחיפה, המצב בירושלים לוקה בחסר. לפי נתוני העירייה בירושלים יש 2,820 דונם של שטחי גינון באחריות העירייה (לא כולל מעברים ושטחי הפרדה מגוננים), שהם 3.84 מ"ר לתושב. בתל אביב יש כ-2,600 דונם של שטחי גינון שהם 6.21 מ"ר לתושב, ובחיפה המצב בתחום זה הוא הטוב ביותר, עם 2,390 דונם שהם 8.76 מ"ר לתושב (הנתונים לגבי תל-אביב וחיפה משנתוני הערים).

כאשר בוחנים את הנתונים ברמת השכונות בירושלים, בולטת מייד העובדה כי בשכונות הערביות שטחי הגינון הינם זעומים. שכונת ואדי אל-ג'וז ושייח ג'ארח נהנית משטח הגינון הרב ביותר מבין השכונות הערביות – 2.09 מ"ר לתושב, ובשכונות כפר עקב, עטרות, בית חנינא, צור באהר ואום טובא אין כלל פארקים, טיילות, גנים או פינות ישיבה ונוי בטיפול העירייה.
באופן כללי ניתן להבחין בהבדל בין שכונות ותיקות בירושלים אשר הינן אורבניות וצפופות יותר ולכן מועט בהן השטח הציבורי הפנוי עבור גינות, לבין השכונות החדשות מחוץ ללב העיר שבהן יש שטח רב יותר של גינון לתושב. כך, בשכונות הותיקות  שטח הגינון עומד על בין 0.2 מ"ר ל-1.1 מ"ר לתושב, לעומת השכונות החדשות יותר, שנהנות משטח של בין 5.6 מ"ר ל-7.8 מ"ר לתושב.  כדוגמה ניתן לראות את שכונת בית וגן (0.49 מ"ר לתושב). השכונה שוכנת מחוץ ללב העיר, והיא הוקמה בשנות ה-30 של המאה הקודמת כעיר גנים על קרקעות פרטיות. בכל חלקה היה בית ולצידו גינה פרטית, ולא הוקצו שטחים לגינות ציבוריות. עם השנים נהרסו הבתים המקוריים ונבנו במקומם בניינים, אך לא ניתן היה להקצות שטחים לגינות ציבוריות בשל הבעלות הפרטית של חלקות הקרקע.

עד תחילת שנות ה-90 לא הייתה הקפדה על הקצאת שטחי גינון ביחס מספק לכל תושב. בשכונות בהן העריכו היזמים כי אין דרישה רבה לשטחים שכאלו, כמו בשכונת הר נוף (1.77 מ"ר לתושב), הוקצו שטחים מעטים לגינות ציבוריות. רק בשכונות שנבנו בשנות ה-90 ישנה הקפדה על שטחי גינון ביחס של לפחות 5 מ"ר לנפש.