יום שני, 15 באוגוסט 2016

משקי בית ודתיות

יאיר אסף-שפירא

בכל שנה, ביום ירושלים, מפרסם מכון ירושלים לחקר ישראל את "השנתון הסטטיסטי לירושלים". השנתון הוא מקור הנתונים העיקרי על העיר, וככזה (גם) כותבי הבלוג הזה משתמשים בו באופן קבוע.
פעמים רבות, אנו בוחנים לעומק את נתוני האוכלוסייה (נפשות), אבל היום אני רוצה להפנות את המבט לנתונים אודות משקי בית. משק בית מוגדר כאדם או מספר אנשים החולקים דירת מגורים, ומקיימים תקציב הוצאות מזון משותף. בדרך כלל יכלול משק הבית רווק/ה, משפחה או שותפים. כשמנסים להעריך את הדרישה לדיור ולשירותים נוספים, נתוני משקי בית הם לפעמים חשובים יותר מנתוני נפשות.
בישראל ישנם 2.3 מיליון משקי בית, 210,100 מתוכם חיים בירושלים. חלקה של ירושלים מתוך משקי הבית בישראל נמוך יותר מחלקה באוכלוסיה (8.8% לעומת 10%), זאת בשל משקי בית גדולים יחסית בבירה (3.9 נפשות לעומת 3.3 בישראל). המאזן בין משקי בית יהודיים לערביים גם הוא שונה בהשוואה למאזן האוכלוסיות – משקי הבית היהודיים מהווים 71% מסך כל משקי הבית, לעומת 63% יהודים באוכלוסיה.
משק בית בירושלים הוא אולי גדול בממוצע, אולם עדיין, ב-38% ממשקי הבית בעיר יש אדם אחד או שניים. משקי בית אלה כוללים את הסטודנטים הרבים שיש בירושלים ומבוגרים-צעירים אחרים. 
בקרב משקי הבית היהודיים, נתון זה עולה ל-47%, או כמעט מחצית ממשקי הבית – מעט גבוה יותר מהנתון עבור משקי בית יהודיים בישראל (46%). אחוז כה גבוה של משקי בית קטנים מעלה את השאלה כיצד יתכן שגודלו הממוצע של משק בית בירושלים גדול מזה של משק בית בישראל. התשובה טמונה בשיעורם הגבוה של משקי בית המורכבים מ-7 נפשות ומעלה בירושלים (15% לעומת 5.9% בישראל).
החל משנה זו, הודות לשינויים בסקר כוח האדם של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, קיימים נתונים בנוגע להתפלגות של משקי בית לפי זהות דתית. בקרב משקי הבית היהודיים, 45% הם משקי בית חילוניים ומסורתיים, משקי בית "דתיים מאוד" וחרדיים מהווים 33% ומשקי בית דתיים מהווים 22%. 
בקרב משקי הבית הערביים, משקי בית מסורתיים וחילוניים מהווים 64% (רובם הצהירו שהם מסורתיים), ומשקי בית דתיים (כולל שיעור קטן מאוד של משקי בית שהם "מאוד דתיים") מהווים 36%.


תרגום: אלון קופרארד

יום ראשון, 31 ביולי 2016

על חומותיך עיר דוד הפקדתי שומרים

דפנה שמר
מכון ירושלים לחקר ישראל   www.jiis.org.il

בשנת 2014 נפתחו 33,400  תיקי חקירה בירושלים, מהם 43% הינם עבירות רכוש, 36% עבירות סדר ציבורי ו 17% פגיעה בגוף.
מתוך תיקי החקירה שנפתחו 12 היו תיקי רצח, 25 תיקי ניסיונות רצח, 179 תיקי אונס, 447 תיקי סחר בסמים, 1,721 תיקי שימוש בסמים,1,622 תיקי פריצה לדירות, 2,078 תיקי גניבת רכב ו 3,075 תיקים על גרימת נזק לרכוש בזדון.
רוב עבירות הרכוש מתרחשות בבתי מגורים (2,734), ברחובות העיר (2,282) ובחנויות (766). 
השנה נתקבלו במערכת השנתון הסטטיסטי לירושלים נתונים ממדור מחקר וסטטיסטיקה במשטרת ישראל לגבי פשיעה לפי אזורים סטטיסטים.
מהנתונים אנחנו לומדים על אזורי הפשיעה ה"חמים". הנתונים מציגים את מיקום הפשעים (מיקום פתיחת תיק החקירה) ולא את מקום המוצא של הפושעים.
2,449 תיקי חקירה נפתחו במרכז העיר (שהם 7% מתיקי החקירה בירושלים), אזור מרובה בתי עסק ושוקק תנועת אדם במהלך היום. האזור השני בכמות תיקי חקירה הוא אזור ארנונה, מקור חיים שבו נפתחו 1,364 תיקים.
אם אתם מחפשים אזור בטוח בעיר, במערבה של מקור ברוך נפתחו מעט מאוד תיקים – 12 במספר. בשכונת אום טובא נפתחו רק 31 תיקי חקירה.
האזור שבו נפתחו הכי הרבה תיקי חקירה בעניין עבירות רכוש הוא אזור נחלת שבעה (440 תיקי חקירה), אחריו אזור התעשייה תלפיות (332 תיקי חקירה) ואזור המע"ר המזרחי – באב א-סאהרה (329 תיקי חקירה).
האזור שבו נפתחו הכי הרבה תיקי חקירה בעניין עבירות מוסר ומין הוא קריית העירייה (162 תיקי חקירה). 
במזרח העיר נפתחו הרבה תיקי חקירה של סדר ציבורי. ברובע המוסלמי שבעיר העתיקה נפתחו 773 תיקי חקירה, זהו האזור שבו מתקיימות תפילות יום שישי בעיר העתיקה, בבית חנינא נפתחו 487 תיקי חקירה ובבאב אס-סהרה נפתחו 320 תיקי חקירה.
שימרו על עצמכם!


יום שלישי, 26 ביולי 2016

מגדר ודתיות

קרוליין קהלנברג
מכון ירושלים לחקר ישראל www.jiis.org.il

מחקר חדש שפרסם Pew Research Center מצא כי ברחבי העולם ובמגוון דתות נשים הן באופן כללי יותר דתיות מגברים. המחקר, ששמו "פער המגדר בדת מסביב לעולם", מצא כי בכל 84 המדינות עבורן היה מידע זמין, הסבירות שנשים ישתתפו בתפילה באופן יומיומי גבוהה יותר מזו של גברים, או זהה לה.
ישראל, לעומת זאת, היא המקרה החריג היחיד במגמה זו: זו המדינה היחידה שנסקרה בה אחוז גבוה יותר של גברים דיווחו על השתתפות בפולחן באופן יומיומי, בין אם באופן פרטי או ציבורי.
ההבדל המגדרי הזה קיים גם בקטגוריות אחרות הקשורות לפרקטיקה דתית בישראל. סקר נוסף של Pew Research Center שנערך לאחרונה בקרב החברה הישראלית הראה כי גברים ישראלים יהודים דיווחו על השתתפות גבוהה יותר בפעילויות דתיות לעומת נשים. לדוגמא, בעוד 37% מהגברים הישראלים היהודים פוקדים את בית הכנסת פעם בשבוע או יותר, רק 18% מהנשים הישראליות היהודיות עושות זאת.
פערי המגדר הללו בפעילות דתית יכולים להיות מיוחסים באופן חלקי לנורמות מסוימות ביהדות אשר נותנות עדיפות לנוכחותם של גברים בפולחן. לדוגמא, ביהדות האורתודוקסית, נדרש מניין של 10 גברים על מנת לקיים טקסי פולחן ציבוריים, בעוד נשים אינם נספרות ולא נדרשות על ידי ההלכה לקחת חלק בפרקטיקה. 
יש לציין, עם זאת, כי הפער לא קיים רק בתחום הנוכחות בפולחן: אפילו בפעילויות שאינן קשורות למצוות שהן עבור גברים בלבד, גברים ישראלים יהודים נרשמו כבעלי שיעור מעורבות דתית מעט גבוה יותר מאשר נשים ישראליות יהודיות. לדוגמא: 64% מהגברים הישראלים היהודים צמו לכל אורך יום הכיפורים האחרון, לעומת 57% מהנשים היהודיות הישראליות. כמו כן, שיעור הנשים הישראליות הנוסעות בשבת (65%) גבוה ביחס לגברים (59%).
גם בשאלה העוסקת בחשיבות הדת בחיי הפרט, ישראל היא ערך חריג בסקר. בישראל, 35% מהגברים היהודים דיווחו כי הדת היא "מאוד חשובה" עבורם, ביחס ל-25% בלבד מהנשים היהודיות שענו כך. בכל המדינות האחרות שנסקרו (למעט מוזמביק), נשים השיבו כי הדת "מאוד חשובה" להן באופן אישי בשיעורים גבוהים יותר מאשר הגברים או בשיעורים זהים להם. יש לציין כי בקרב יהודים אמריקאים, ההבדלים לא היו כה ניכרים לעין.
פער המגדר בדתיותם של יהודים ישראלים ניכר גם בזהותם הדתית, כך לפי תוצאות הסקר החברתי השנתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אולם הפער בתחום זה הוא קטן למדי. גברים יהודים בישראל הגדירו עצמם (או הוגדרו באמצעות קריטריונים מסוימים כמו מערכת חינוך ואזור מגורים) כחרדים (9.8%) או דתיים (10.9%) בשיעור מעט גבוה יותר מזה של נשים יהודיות (8.4% זוהו כחרדיות ו-10.3% זוהו כדתיות). בה בעת, שיעור הנשים שהגדירו עצמן כמסורתיות (39.3%) גבוה יותר משיעור הגברים שהגדירו עצמם ככאלה (33.8%). 
בעוד פער המגדר בדתיות וזהות דתית ברור לעין כאשר מדברים על ישראלים יהודים באופן כללי, כשאנו מביטים בפילוח הפרקטיקה הדתית לפי מגזר דתי, הנתונים מראים תמונה מורכבת יותר. לדוגמא, בחינת שיעורי התפילה בקרב יהודים שאינם מוגדרים אורתודוקסים או דתיים מגלה מגמה במסגרתה פער המגדר מצטמצם ואף מתהפך ככל שהמגזר הוא חילוני יותר. לפי הסקר החברתי, בין הישראלים היהודים שהגדירו עצמם "מסורתיים-דתיים" 89.1% מהגברים דיווחו שהם מתפללים תמיד או מתפללים באופן תדיר, לעומת 64.9% מהנשים. בין אלה שהגדירו עצמם "מסורתיים לא דתיים" הפער ניכר בקושי כאשר 38.9% מהגברים ו-37.6% מהנשים נכחו בתפילה. בין אלה שהגדירו עצמם חילונים המגמה התהפכה – 12.7% מהנשים דיווחו שהן מתפללות תמיד או באופן תדיר, לעומת 8.2% מהגברים. 
חשוב לציין שפער המגדר הדתי הזה אינו קיים בדתות אחרות בישראל. לפי נתוני הלמ"ס, נשים מדתות אחרות (בעיקר אסלאם) מזדהות כיותר דתיות מגברים באותן דתות: 65.4% מהנשים הלא יהודיות הזדהו כ"דתיות מאוד" או "דתיות", לעומת 45.1% בלבד מהגברים.


תרגום: אלון קופרארד

יום שני, 11 ביולי 2016

אני אוהבת ת'קולנוע

אלון קופרארד
מכון ירושלים לחקר ישראל  www.jiis.org.il

מי לא אוהב קולנוע? המסך הגדול, הסרטים המרגשים, החושך, ניחוח הפופקורן ו....הזמינות?
בשנים עברו היו בתי קולנוע בשפע בשכונות ובמרכזי הערים בישראל. הם היו קרובים הביתה וניתן היה להגיע אליהם בקלות ובזמן קצר. עם דעיכת מרכזי הערים ופריחת הקניונים בשנות ה-90 דעכו גם בתי הקולנוע העירוניים ועברו טרנספורמציה לקומפלקסים מרובי מסכים בתוך הקניונים. בשנות ה-2000 עברו בתי הקולנוע אבולוציה נוספת והפכו למגה-פלקסים המכילים עשרות מסכים ופונקציות מסחר בצדם – לרוב, בשולי העיר או מחוצה לה. הליכה רומנטית לקולנוע כבר אינה מעשית ויש צורך לקפוץ לרכב או לעלות לאוטובוס ולעשות כברת דרך למתחמי הענק.

נסביר את המגמה בעזרת הדוגמא של איזור גוש דן. לפני כעשור בעיר תל אביב היו 47 מסכי קולנוע. כיום, נותרו בה 18. הביקוש לקולנוע לא נעלם, אולם נותב ע"י רשתות הקולנוע אל מחוץ לליבת המטרופולין. הערים שקלטו את חובבי הסרטים הן רמת גן, רמת השרון וראשון לציון. ברמת השרון הוקם המגה-פלקס הראשון בארץ (בצומת גלילות) וכבר ב-2005 היו שם 19 מסכים שתוך עשור צמחו ל-30. ברמת גן, בה הוקם המגה פלקס השני, מספר המסכים עלה מ-8 בשנת 2005 ל-17 ב-2015. בראשון לציון גדל מספר המסכים מ-12 ל-47, והיא זוכה בתואר העיר הישראלית עם מספר המסכים הרב ביותר. רוב המסכים החדשים ממוקמים בשולי הערים הללו (ברמת השרון – צומת גלילות, ברמת גן - קניון איילון וראשון לציון מערב). 

גם מגה-פלקסים שקמו בערים אחרות הביאו להתרוקנות מרכזיהן מבתי קולנוע. בחיפה מספר המסכים דווקא התכווץ מ-29 ב-2005 ל-23 ב-2015. כולם מרוכזים במגה-פלקס באיזור הצ'קפוסט שבשולי העיר (ראוי לציין שבשנת 2016 יהיה בחיפה שוב בית קולנוע בתוך העיר, כאשר יפתח בקניון בעיר קומפלקס עם 17 מסכים). 

בירושלים, פתיחת שני מגה-פלקסים בשנתיים האחרונות, שבניגוד לערים אחרות דווקא ממוקמים במקומות מרכזיים יחסית בעיר (גבעת רם ודרך חברון), הביאה לגידול במספר המסכים מ-16 ב-2005 ל-29 ב-2015. 
באשר למספר הצופים - התדלדלות כמות המסכים בתל אביב הביאה כצפוי לירידה תלולה בכמות הצופים מכ-1.2 מיליון ב-2005 לכ-818 אלף בלבד ב-2015. לעומת זאת, בערים חיפה וירושלים הקמת המגה-פלקסים הביאה לגידול ניכר בכמות הצופים. הקמת המגה-פלקס הראשון בירושלים ב-2014 הקפיצה את מספר הצופים בעיר מכ-497 אלף בשנת 2013 לכ-1.04 מיליון ב-2014 ובשנת 2015 עלה המספר עוד לכ-1.23 מיליון צופים.

לסיכום, נראה שעם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, ומוכן לעבור אותה בשביל סרט טוב.


                        


מקורות: התאחדות ענף הקולנוע בישראל




יום רביעי, 29 ביוני 2016

זמנית, לא בשימוש

יועד שחר
מכון ירושלים לחקר ישראל  www.jiis.org.il

העיר המודרנית משמשת אותנו, תושביה, במגוון דרכים. אנו מתגוררים, עובדים, מבלים, מתחנכים ומטיילים בה. בעבר לא הייתה הפרדה חדה בין השימושים השונים במרחב אך במהלך המאה ה-19 החלו להפריד מרחבית בין השימושים השונים בתוך העיר בכדי להימנע ממטרדים ופגיעה של שימושי קרקע מסוימים באחרים.
הרשויות השונות בישראל מכילות הרכב שונה של שימושי קרקע, והרכב זה מצביע במידה רבה על אופייה של העיר. כך למשל, רשות מקומית שיש לה שיעור גבוה במיוחד של מגורים תשמש בעיקר כפרבר שינה שתושביו עובדים ומבלים בערים אחרות. שימושי הקרקע משפיעים רבות על המצב החברתי כלכלי בערים. אנו נצפה, למשל, שברשות מקומית שיש לה שטחי תעשייה רבים, אשר מהווים מקור תעסוקה עיקרי, תושבים רבים יועסקו בענף התעשייה כעובדי צווארון כחול. לעומתה, רשות מקומית שעשירה בשטחי משרדים, תשמש בית לעובדים רבים במקצועות חופשיים. הרכב שימושי הקרקע משפיע באופן משמעותי גם על התקציב העירוני. התקציב מתבסס על תשלומי הארנונה מהדירות ומהנכסים בעיר. אלא שישנם נכסים שמניבים ארנונה גבוהה יותר מאחרים – שטחי מסחר מניבים ארנונה גבוהה בהרבה משטחי מגורים. כלומר, הרכב שימושי הקרקע קובע במידה רבה את הבסיס הכלכלי העירוני.
ירושלים היא השנייה בגודלה מבחינת שטח השיפוט, לאחר דימונה. היא משתרעת על כ-125 קמ"ר. גדולה בהרבה מתל אביב עם שטח שיפוט של 52 קמ"ר ומחיפה עם 65 קמ"ר. יחד עם זאת, רק 47% משטחה הוא בנוי לעומת 73% מהשטח בתל אביב ו-55% בחיפה. הפערים הגדולים בין הערים בולטים כשאנו מטילים זרקור על האופן שבו מתחלק השטח הבנוי לשימושים השונים.
מבין הערים הגדולות שמונות למעלה מ-200,000 תושבים, ירושלים מקדישה הכי הרבה קרקע מתוך השטח הבנוי שלה למגורים (71% מכלל השטח הבנוי). מדובר באחוז גבוה ביחס למצופה מהעיר הגדולה בארץ שהיא גם גלעין של מטרופולין. באשדוד וחיפה שטח המגורים הוא הנמוך ביותר באחוזים, מבין הערים הגדולות, מתוך השטח הבנוי.  ערים אלו עשירות בשטחי תעשייה ובשטחי תשתיות ותחבורה בעקבות הנמלים.
בנוסף, בולט במיוחד ההבדל באחוז השטחים המוקדשים למסחר ולמשרדים בקרב הערים הגדולות. רק 6% מהשטחים הבנויים בירושלים משמשים למסחר ומשרדים בעוד שבתל אביב עומדים שטחים אלו על 17% מהשטח הבנוי – כמעט פי 3. בחיפה 13% מהשטחים הבנויים משמשים למסחר ולמשרדים, פי 2 מירושלים.  

שטחי המסחר והמשרדים משמעותיים במיוחד לתקציב הרשות המקומית משום שהארנונה שלהם גבוהה משאר שימושי הקרקע. מכיוון שרוב ההכנסות העצמיות של העירייה מבוססות על תשלומי הארנונה, המוטיבציה להגדלת שטחי המסחר והמשרדים ברורה. זו כנראה הסיבה שהתכניות הגדולות בפיתוח העיר מתייחסות לרובע העסקים שקורם עור וגידים בכניסה לבירה. יחד עם זאת, חשוב לזכור שייעוד הקרקע לשטחי מסחר ומשרדים אינו מבטיח את שימושו ככזה. גם אחרי שמייעדים קרקע לשימוש מסוים, ובטרם מדפיסים את חשבונות הארנונה המניבה, יש לתמרץ חברות ובעלי עסקים להגיע ולהתיישב ברובע החדש ולהגשים את הייעוד המיוחל. 



יום שני, 6 ביוני 2016

זה הגיל שלי

עומר יניב
מכון ירושלים לחקר ישראל  www.jiis.org.il

בירושלים חיים כיום כ-840 אלף תושבים והיא העיר עם מספר התושבים הרב בישראל. בגלל הרכב האוכלוסייה הייחודי של ירושלים, ניתן לראות כי הרכב הגילאים בעיר שונה מהרכב הגילאים הארצי ומערים נוספות. מבין הערים הגדולות בישראל (מעל 100 אלף תושבים), אוכלוסיית ירושלים היא שנייה רק לאוכלוסיית בני-ברק כעיר בה חיה האוכלוסייה הצעירה ביותר: לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מעל לשליש מתושבי העיר הם מתחת לגיל 14, לעומת פחות מ-20% בתל-אביב וחיפה, כאשר באוכלוסיית ישראל עמד אחוזם של ילדים מתחת לגיל 14 על 28%. לעומת זאת, רק 15.5% מתושבי ירושלים הם בני 55 ומעלה, לעומת כמעט חמישית מתושבי ישראל, כרבע מתושבי תל-אביב ו-31.4% מתושבי חיפה. הגיל החציוני בירושלים עמד בשנת 2015 על 23.7 שנים, לעומת ישראל, בה עמד הגיל החציוני על 29.7. בתל-אביב וחיפה, לשם השוואה, עומד הגיל החציוני על 35.3 ו-38.1 שנים בהתאמה. 
בחלוקה בתוך בירושלים, ניתן לראות כי הגיל החציוני של תושביהּ היהודים של העיר, העומד על 25.7 שנים, גבוה מזה של התושבים המוסלמים, שגילם החציוני הוא 20 שנים. הגיל החציוני של תושבי מערב-ירושלים גבוה מזה של תושבי מזרח העיר, 26.3 שנים לעומת 22.3. גילן החציוני של הנשים בירושלים עומד על 24 שנים, והוא גבוה מזה של הגברים, העומד על 22 שנים.
מבחינה של השכונות בירושלים, לפי נתוני העירייה, ניתן לראות כי השכונות הצעירות בעיר, בהן האחוז הגבוה ביותר של תושבים מתחת לגיל 21, הן מקרב השכונות החרדיות ושכונות מזרח-ירושלים, ובראשן מאה שערים (61% מתושבי השכונה), רמת-שלמה (61%) וכפר-עקב (59%). במספרים מוחלטים, מספר הצעירים המתגוררים בשכונה הוא הגבוה ביותר בשכונת רמות (25,440 תושבים), שועפט (19,630) ורוממה (18,340). השכונות בהן נמצא האחוז הגבוה ביותר של תושבים מבוגרים, בגילאי 61 ומעלה, הן טלביה (36%), המושבה הגרמנית (31%) ורחביה (29%). במספרים מוחלטים, מספר התושבים המבוגרים הרב ביותר נמצא בשכונות פסגת-זאב (6,390), גילֹה (6,090) ורמות (4,600). 

יום ראשון, 22 במאי 2016

קצת על לידות שקטות

אראלה גנן      
מכון ירושלים לחקר ישראל  www.jiis.org.il

בשנת 2011 נולדו בישראל 166,296 תינוקות חיים, ושיעור הפריון הכולל, כלומר מספר ילדים ממוצע לאישה, עמד על 3.0. בירושלים מספר התינוקות החיים שנולדו עמד על 26,577, ושיעור הפריון עמד על 3.94, בעיקר עקב אחוזי הילודה הגבוהים במגזר הערבי והחרדי. 
כאשר מדברים על לידת תינוקות, נוהגים להזכיר פחות את המקרים העצובים והטראגיים של לידת מת. משרד הבריאות פרסם הנחיות המסייעות להורים במצבים אלו. בהנחיות אלו, קיימת הבחנה בין הפלה טבעית ללידת מת, אשר נקבעת כאשר מתקיים אחד משני הקריטריונים הבאים: נולד עובר מת במשקל 500 גרם ומעלה, או התרחשה לידה החל מהשבוע ה-22 להריון כאשר משקל העובר אינו ידוע. מקרים אלו נדירים סטטיסטית: בישראל, מתוך 167,188 לידות בשנת 2011, "רק" 892 תינוקות נולדו ללא רוח חיים, כלומר 0.53%, או במילים אחרות, שיעור לידות המת עומד על 5.3 מתוך 1000 לידות.
במחוז ירושלים 139 תינוקות נולדו מתים, 0.52%, שיעור של 5.2, ואילו בעיר ירושלים עצמה שיעור לידות המת עומד על 5.1 מתוך 1000 עם 113 מיתות. בתל אביב השיעור הוא 5.5, ואילו באשדוד ובחיפה מדובר על 6.1 ו-6.9 לידות מת בהתאמה.

מה לגבי הפסקות הריון? הפסקת הריון יזומה (הפלה), מבוצעת באופן חוקי בישראל רק באישורן של ועדות להפסקת הריון. שיעור הפניות לוועדות אלו בישראל עמד על 10.3 ל-1000 נשים בשנת 2011 (השיעור מחושב עבור נשים בגיל הפריון, 15-49). במחוז ירושלים ובעיר ירושלים שיעור הפניות הוא הנמוך ביותר בארץ (5.7 פניות ברמת המחוז, ו-4.8 פניות בלבד ברמת העיר). פניות להפסקת הריון מאושרות במקרים שונים, ביניהם הריונות בהם גיל האישה הוא פחות מגיל הנישואין (עד 17), הריונות בהם האישה איננה נשואה או שההיריון הוא לא מנישואין. עם זאת, נשים נשואות שנכנסו להריון לא רצוי, ממולכדות על ידי החוק. בשנת 2012, 43.7% מהנשים שפנו לועדה להפסקת הריון היו נשואות, כאשר הפניה לוועדה מתרחשת לרב בחודש השני להריון (בגיל עובר ממוצע של 8.2 שבועות). עם זאת, הוועדה להפסקות הריון נוטה לאשר את הפניות אשר מגיעות אליה- 98.8% מהפניות אושרו ב-2012. עוד מתברר שיש פער בין מספר ההפלות המאושרות על ידי הוועדה, לבין מספר ההפלות המתקיימות בפועל. (בשנת 2010, מתוך 21,363 פניות, אושרו 20,809 ובוצעו 19,531). 



מקורות:

יום חמישי, 19 במאי 2016

תחצ בערים הגדולות

יאיר אסף-שפירא
מכון ירושלים לחקר ישראל www.jiis.org.il

בעיר גדולה, תחבורה ציבורית (תח"צ) טובה היא מרכיב קריטי, המאפשר, בנוסף לניידות, גם פיתוח כלכלי, חיי חברה, מסחר ותרבות, ועוד. בבואנו לבחון את איכות התח"צ בעיר, בפנינו שתי אפשרויות: בדיקת צד ההיצע ובדיקת צד הביקוש. הפעם נתבונן בצד הביקוש.
בסקר החברתי הנערך מדי שנה על-ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נשאלים המשתתפים האם הם משתמשים בתח"צ, ומה רמת שביעות הרצון שלהם ממנה. בשנים 2013-14 (ערכנו ממוצע להקטנת השגיאות) ענו 69% מתוך תושבי ישראל בני 20 ומעלה, שהם משתמשים בתח"צ. אחוז זה נראה גבוה ביחס למדינה בה האוכלוסייה מפוזרת, ואין רשת מפותחת של תח"צ, אך ניכר כי הוא במגמת ירידה. בשנים 2005-06 ענו 73% שהם משתמשים בתח"צ, כלומר שישנה ירידה של 3 נקודות אחוז בשמונה השנים האחרונות בשיעור המשתמשים.
ניתן היה לצפות כי בערים הגדולות שיעור המשתמשים יהיה גבוה. הדבר נכון לגבי ירושלים, חיפה, אשדוד ופתח-תקווה (בהן שיעור המשתמשים הוא 84%, 79%, 78%, ו-71% בהתאמה), ואינו נכון לגבי ראשון-לציון ותל-אביב – יפו (63% ו-65% בהתאמה). ניכר שבירושלים השיעור גבוה במיוחד (כאמור, 84%, או 390,000 משתמשים מתוך 464,000 בני 20+), וניתן להניח שהגורמים לכך כוללים בין השאר את היותה של ירושלים עיר גדולה מאוד בשטחה, שחלק משכונותיה אינן במרחק הליכה ממרכזי פעילות; בנוסף לאוכלוסייה גדולה של צעירים; לאוכלוסייה גדולה החיה בתנאים של מעמד חברתי-כלכלי נמוך; ולרשת תחבורה ציבורית מפותחת ביחס לערים בישראל.
ייתכן כי הרפורמות בירושלים ובחיפה, ובמיוחד פתיחת הרכבת הקלה, הן שגרמו לכך שמבין הערים הגדולות רק שתי הערים הללו נמצאות במגמת עלייה בשיעור המשתמשים בתח"צ. בחיפה נרשמה בשמונה השנים האחרונות עלייה של 4 נקודות אחוז, ובירושלים עלייה של נקודת אחוז אחת. ביתר הערים הגדולות נרשמה ירידה של 1-4 נקודות אחוז בשיעור השימוש בתח"צ.
ומה לגבי שביעות הרצון משירותי התחבורה הציבורית? ריבוי המשתמשים בתח"צ בירושלים אינו קשור, כפי הנראה, לשביעות רצון. רק 45% ממשתמשי התח"צ בעיר ציינו שהם מרוצים או מרוצים מאוד מהשירות, לעומת 58% בישראל, ו-67%-75% ביתר הערים הגדולות. שיעור שביעות הרצון הנמוך, יחד עם שיעור שימוש גבוה במיוחד, מראה כי יש בעיר קהל משתמשים גדול "שבוי", כלומר משתמש בתח"צ בגלל ההכרח.
גם המגמה לאורך שנים איננה של שיפור, ומאז 2005-06 (טרם פתיחת הרכבת הקלה) נרשמה בירושלים,  ירידה של 10 נקודות אחוז בשיעור שביעות הרצון. ירידה בשיעור שביעות הרצון נרשמה גם ביתר הערים הגדולות למעט אשדוד, וגם בישראל כולה.
מצד שני, כשמדברים על ירושלים חשוב לזכור כי הרכבת הקלה עודנה בשלביה הראשוניים, קווים נוספים נבנים והקו הקיים בדרך להתארכות ולכן אולי יש פתח לאופטימיות בנוגע לעתיד חווית השימוש בתח"צ בעיר.

יום שלישי, 17 במאי 2016

מה כל כך מיוחד בפסטיבל ישראל?

רות אברהם
מכון ירושלים לחקר ישראל www.jiis.org.il

ב-11 באפריל 2016 נחשפה התכנית האמנותית של פסטיבל ישראל ה-55 והחלה מכירת הכרטיסים. פסטיבל ישראל החל את דרכו בשנת 1961 כפסטיבל למוזיקה קלאסית ועם השנים הפך לרב תחומי. נכון להיום הוא מארח מופעי מחול, תיאטרון, מוזיקה ואמנות פלסטית. הפסטיבל מתפרס על פני חודש רווי באירועים המתחיל בסוף מאי. האתר הרשמי של הפסטיבל מתאר את מטרתו כך: "להעשיר את נוף התרבות בירושלים ובארץ, לעודד קשרי תרבות בינלאומיים ולקדם שיח אמנותי".
עד שנות ה-80, הפסטיבל שהתקיים בעיקר מתמיכה ממסדית, היה אחד מהבולטים בישראל והווה יבואן מרכזי של יצירה בינלאומית. ביולי 1983, מתארת מאי פז, בעיתון "דבר" מצב בו גורמים שונים, ממסדיים ופרטיים, החלו לייבא מופעים מחו"ל שנערכו לאורך כל השנה: "עיקר הקושי [של פסטיבל ישראל] - ואולי הברכה מנקודת ראותו של קהל צרכני התרבות – הוא בכך שמתקיים בארץ בעצם פסטיבל לא רשמי, ללא חסות של אירגונים ממלכתיים, במשך כל ימות השנה". לעומת פסטיבל ישראל, מופעים אלו התבססו בעיקר על הכנסות עצמיות: חסויות מסחריות ומכירת כרטיסים. 
על פי דו"ח "פסטיבלים בישראל 2011" של מרכז המידע והמחקר של מנהל התרבות, פסטיבל ישראל היה הארוך ביותר בישראל: 27 ימים. הוא אירח בשנה זו 66 הפקות והיה הפסטיבל השני בגודלו מבחינת כמות ההפקות המשתתפות ומספר המופעים הישראלים שהופקו במיוחד עבורו. בשנה זו, עמד מספר המבקרים בתשלום על 28.6 אלף, והיה שני לפסטיבל המחולות בכרמיאל אותו פקדו מעל 53 אלף מבקרים בתשלום. בחינה של תכניות הפסטיבל משנת 2007 והילך מעלה כי הפקות בינלאומיות מהוות בממוצע כ-55% מהמופעים המתארחים בפסטיבל. היקף ההרצות שלהן עומד על 35-70% מתוך כלל ההרצות במהלך הפסטיבל (ראו איור). בשנה האחרונה (2015) עמד היקף ההפקות הבינלאומיות על 59% שהוו 69% מההרצות. הדו"חות הכספיים של 7 השנים האחרונות מצביעים כי ההכנסות העצמיות עומדות בממוצע על כשליש מתוך תקציבו, מספר הכרטיסים שנמכרים נע סביב 40 אלף. שנת 2014 הייתה שנה יוצאת דופן ובה נמכרו כ-59,000 כרטיסים. 
לסיכום, מזה יותר מ30 שנים, פסטיבל ישראל אינו השחקן הבלעדי בזירת ייבוא התרבות הבינלאומית לישראל. כתוצאה מכך, על מנת להמשיך ולהצדיק את קיומו ותיקצובו הוא מחויב לעמוד לא רק בספי איכות גבוהים ברמה המקומית וברמה הבינלאומית, אלא גם בהיקף פעילות משמעותי ויוצא דופן. 



יום שלישי, 2 בפברואר 2016

מים לי-ם ולהפך

יאיר אסף- שפירא
מכון ירושלים לחקר ישראל   www.jiis.org.il

מה תהיה ההשפעה של קיצור זמן הנסיעה בין ירושלים לתל-אביב, בעקבות שידרוג כביש 1, ופתיחת קו הרכבת החדש בין שתי הערים? האם הגדלת חופש הבחירה, כלומר האפשרות למגורים בירושלים ועבודה בתל-אביב, ולהפך, תמשוך יותר אנשים להתגורר בירושלים ולעבוד בתל-אביב, או שיותר יבחרו דווקא באופציה ההפוכה – מגורים בתל-אביב או בסביבותיה ועבודה בירושלים? לא ברור מה יבחרו המועסקים לעשות, וגם לא ברור מה עדיף מבחינת העיר ירושלים. ימים יגידו, אך בינתיים מעניין לראות מהי בחירתם של המועסקים כיום:

לפי נתוני סקר כח אדם של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בירושלים מועסקים 293,200 עובדים (נתוני סוף 2013). הרוב הגדול מביניהם, 224,700, או 77%, מתגוררים בעיר, והיתר (23%) מגיעים מבחוץ. מבין 68,600 המועסקים הבאים מחוץ לירושלים לעבוד בה, מגיעים הרוב (48,100, 70%) מהסביבה (מחוזות ירושלים ויו"ש). 16,600 מגיעים מאזור המרכז (מחוזות המרכז ותל-אביב, כולל מודיעין), והיתר מגיעים מהצפון, מהדרום, או מחיפה. המגיעים מאזור המרכז הם כפי הנראה קהל היעד הפוטנציאלי לכביש 1 המשודרג ולרכבת, בכיוון ירושלים.

ומה באשר לכיוון ההפוך? האם הרכבות בבוקר מירושלים לתל-אביב תהיינה מלאות יותר או פחות מאלו שיבואו מולן? כיום יוצאים מירושלים לעבוד במקומות אחרים 34,000 מועסקים, כלומר כחצי ממספר המועסקים הנכנסים לעיר לעבוד בה. מתוכם, 10,300 עובדים באזור המרכז (2,900 מהם בעיר תל-אביב). נראה שאלו מרכיבים את קהל היעד הפוטנציאלי לרכבת לתל-אביב – נמוך ממספר הנוסעים בכיוון ההפוך, אבל עדיין כמות נוסעים משמעותית מאוד.

בבדיקת המכוניות הנכנסות לעיר מכיוון המרכז מתגלה מגמה דומה. בשעות 6:00—10:00 נכנסו לירושלים כ-9,300 מכוניות דרך כביש 1 (מדידה בין שער הגיא לשורש, ממוצע 2012-13), ו-6,600 מכוניות דרך כביש 443 (מדידה בין צומת מכבים-רעות לגבעת זאב, 2015), כלומר בסך הכל כ-15,900 מכוניות המגיעות לירושלים מאזור המרכז בשעות הבוקר. באותן שעות, נסעו בכיוון הנגדי באותם קטעי דרך כ-13,300 מכוניות. תמונה הפוכה מתגלה בשעות אחר הצהרים, כאשר היוממים חוזרים הביתה. בין השעות 14:00—18:00 נסעו בכיוון תל-אביב כ-17,200 מכוניות, לעומת 15,300 שנסעו בכיוון ירושלים.